שנ

לעילא כו'. ולעתיד יהי' שילוב הוי' באדני כו'. ועפי"ז יובן ב' הפי' הנ"ל של כי הוי' הוא האלקים, או שמח' מאיר בדיבור, או שדיבור עולה במחשבה. והענין הוא כי עשרה ימי' שמר"ה עד יוכ"פ הוא בחי' עליות שם אלקים בשם הוי', ועשרה ימים שמיוכ"פ עד שמע"צ הוא המשכות הוי' באלקים, ועצרת הוא זמן הקליטה כו' כידוע.

ועתה י"ל פי' הב' של כי הוי' הוא האלקים ששם הוי' יש לו עלי' בשם אלקים. הענין הוא כי ע"ס נק' בזוהר רזא דשמא קדישא, בחי' ע"ב ס"ג מ"ה ב"ן שם לבד, כמו שם האדם עד"מ שאינו אלא לפנות לקוראו כשיקראוהו בשמו, אבל השם אינו עצמותו כו'. כמו"כ יובן למעלה שאא"ס הוא אחדות פשוט בתכלית הפשיטות וכדי שיתהוה בחי' הוי' שהוא ע"ס כי קוצו של יו"ד הוא בחי' כתר, ויו"ד חכמה, ה' בינה כו', צ"ל לזה צמצום עצמותו והוא בחי' שם אלקים שלמעלה משם הוי', דהיינו כדי שיתהוה בחי' הוי' שהוא גם בחי' מח' אחת הצופה ומביט כו' שמרומז באות יו"ד כו', צריך לזה צמצום והוא הנק' שם אלקים. וביו"כ הוא עליי' שם הוי' בשם אלקים הנ"ל. וזהו ענין אמירת ז"פ כי הוי' הוא האלקים בנעילה דיוכ"פ. ועתה יתפרש ענין כי הוי' הוא האלקים הנ"ל, שמר"ה עד יוכ"פ הוא עליו' שם אלקים בשם הוי', וביוהכ"פ ההוי' עולה לבחי' שם אלקים שלמעלה ממנו, ומיוכ"פ עד שמע"צ ההמשכה הוא משם אלקים לשם הוי' ומשם הוי' לשם אלקים שלמטה ממנו כו'.

והנה לעתיד נאמר והי' ביום ההוא יום א' הוא יודע לה', שמה שעכשיו הוא כ"א יום דהיינו מר"ה עד יוכ"פ יו"ד ימים עליות, ויו"ד ימים שמיוכ"פ עד שמע"צ הרי כ' יום ושמע"צ הרי כ"א ולעתיד יהי' מכ"ז יום א'. והענין יובן עפ"י משל הידוע, שני בנ"א א' עומד בהר גבוה והשני עומד בגיא עמוק שיש בזה שני אופנים שיתייחדו, או שהתחתון יעלה למעלה ושם יהי' מקום היחוד, או שהעליון ירד למטה. וכמו"כ יובן שעכשיו שיש בחי' מעלה ומטה שייך לומר עליות וירידות, אבל לעתיד יהי' אא"ס למטה כמו למעלה ואין שייך