שמג

והנה אם אינם בשלימות כל הג' בחי' אלו רק אדרבה שיש חטאים ועוונות, וההפרש שבין חטא לעון הוא כי חטא הוא לשון חסרון והוא ביטול מ"ע כי ידוע שמ"ע הוא המשכת אלקו' וכשביטל מ"ע אזי נק' בשם חטא וחסרון אור האלקי. ועון הוא שעבר על מל"ת כי עון הוא לשון העוו את דרכם בחי' ארחות עקלקלות, כי ע"י עשיית עבירה אזי משפיע תוס' יניקה לחיצונים, ולא די שנחסר האור האלקי ע"י ביטול מ"ע אלא אף זו שנתן יניקה לחיצונים, אשר ע"ז נאמר מה לך לספר חוקי, אשר כמעט גם המצות שלו אינם כלום. ופי' לספר אינו כמו סיפור בעלמא אלא גם שפעם מתעורר בנפשו לעסוק בתומ"צ עליו נאמר מה לך כו' שאינו נמשך לך כי יראים ליתן לו ההשפעה אלקי' מאחר שהעוה דרכו ויוכל להיות מזה השפעה לחיצונים. וזהו מה לך שאינו נמשך לך אלא שנעשה בבחי' הסתלקות. אך בזה הוא יתרון מעלה שבר"ה ויו"כ להשלים כל החסרונות שבביטול מ"ע ולתקן כל הפגמים שע"י מל"ת. וזהו ענין צדקה ותהלה צדקה הוא בר"ה ותהלה הוא ביוכ"פ. כי הנה צדקה הוא צדק ה' בחי' דינא דמלכותא כו'. הענין הוא כי בר"ה הוא התעוררות בחי' מלוכה עצמי' והוא כמו למשל באדם שיש בו בטבע מדת התנשאות כמ"ש ורדו בדגת הים ובעוף השמים כו' הגם שאין על מי להתנשאות אך יש בו בטבע מדת התנשאות ולכן כשיש על מי להתנשאות מתנשא עליהם, משא"כ בבהמה וחי' שאין בהם טבע זו בעצם. כמו"כ יובן עד"מ למעלה שבר"ה הוא התעוררות מדת מלוכה אנא אמלוך שבעצמותו. ובזה יתכן מה שאומרים המלך הקדוש דקאי על בחי' מלוכה עצמי', ובכל עשי"ת אומרים המלך הקדוש שהוא נגד ע"ס, ובכל יום נמשך מדה א' עד יוה"כ שאז התגלות רעוא דכל רעוין. אך צ"ל מה שנק' בשם דינא דמלכותא כו'. הענין הוא כי דין הוא בחי' צמצום דהיינו כדי שיתעורר בחי' מלוכה בעצם צריך לזה ג"כ בחי' צמצום ולכן נק' בשם דין. ועוד שצריך לבא השפע בהתחלקות לכל א' לפום שיעורא דילי' הן בגשמיו'