שמ

כי כארץ תוציא צמחה

שבת שובה הנ"ל

כי כארץ תוציא צמחה וכגנה זרועיה תצמיח כן יצמיח ה' צדקה ותהלה נגד כל הגוים. הנה צדקה ותהלה הוא ר"ה ויוכ"פ וכתיב בר"ה זה היום תחלת מעשיך זכרון ליום ראשון. להבין ענין זאת צריך להקדים מה שאומרים בעשי"ת המלך הקדוש, כי בשלמא בר"ה ניחא שאז הוא זכרון ליום ראשון לבחי' מח' הקדומה אנא אמלוך ולכן אומרים המלך הקדוש, כי קדוש הוא לשון מובדל, אבל מפני מה אומרים בכל עשי"ת המלך הקדוש. וגם זה גופא צ"ל איך שייך לומר המלך הקדוש, כי ידוע שאין מלך בלא עם שהוא ענין התפשטות על זולתו, וקדוש הוא בחי' מובדל ונמצא לפ"ז שמלך וקדוש המה שני הפכי' כו'.

להבין כל זאת צריך להקדים הקדמה א', שיש ב' בחי' קדוש וקדש. קדש הוא בעצמותו וקדוש בוי"ו הוא המשכה מקדש, וכתיב קדושים תהיו וארז"ל יכול כמוני ת"ל כי קדוש אני קדושתי למעלה מקדושתכם. וענין קדושים תהיו הוא ע"י מעשה המצות כו'. וצ"ל ההפרש שבין נשמות למלאכים, ומפני מה לא ניתנה תומ"צ למלאכים לפי אופן מדרגתם. אך הענין הוא כי הנה כתיב בדבר ה' שמים נעשו וברוח פיו כל צבאם, ששרש התהוות המלאכים הוא מבחי' רוח פיו. ויובן זאת עד"מ מבשרי שהבל הלב מתפשט בדיבור ונמצא שהבל הזאת הוא מורכב בתוך הגוף אבל המח' שבמוח היא מתאחדת עם העצם, כמו שיש נפש המדברת ונפש השכלית קודם בואה לגוף,