שג

ההילוך אחרי הוי' תלכו בחי' פו"מ, וראש הוא בחי' חכמה כו' וסומא שאין לו חוש השמיעה וחוש הראי' באלקות כו'.

והנה מ"ש בצלם אלקים עשה את האדם קאי גם על הנשמה שבגוף והוא כמארז"ל אע"פ שחטא ישראל הוא, והוא ענין הזהירות בסו"מ וע"ט גם שעובר על כמה עבירות מ"מ יש שארי מצות אשר בלתי אפשר לו לעבור כמו לחלל שבת ולאכול חמץ בפסח וכדומה, נמצא שבבחי' זו שוין כמעט צדיק ורשע (והוא הנק' בל"א עצמיות יהודעשקעט שבכל נפש מישראל כו'), ועיקר הראי' הוא ממס"נ על קדה"ש שגם קל שבקלים מוסר נפשו על קדה"ש ומבואר בתניא שהוא מצד בחי' חכמה שבנפש בחי' כח מ"ה, וכידוע מענין בע"ת שפתאום נתעורר בנפשו בחי' תשובה בחרטה גדולה רק לה' לבדו כו'. ויש בחי' צדיקים נמוכי' מבע"ת כי בע"ת מגביהים תפלת צדיקים, כי פעם יש שאין יכולים לעלות מצד שאין הדור זכאי לכך או מצד מקטרגים וכמ"ש ובפרישכם כפיכם אעלים עיני מכם גם כי תרבו תפלה אינני שומע כו', וע"י שנמצאו בדור בע"ת אמיתי' נגבהים ועולים לרצון תפלות הצדיקים אשר בלעדם היו נשארים למטה. ולכן קינא רבי לראב"ד שיצאה נשמתו בבכי' גם שרבי הי' יחיד בדורו בתורה ומצות ומס"נ בתכלית וראב"ד הי' משוקע בעמקי רע, רק ששב בתשובה במרירות מעומקא דלבא עד שיצאה נשמתו, כי רבי ראה שע"י בע"ת דייקא יוכלו לעלות כל תפלות הצדיקים.

לפ"ז יתורצו ב' דברים הנראי' כסותרים זא"ז, שמה שמבואר בס' קבלה חילוקי מדרגות הוא בענין הגילוי היינו שמי שיש לו נשמה דעשי' לבד הביטול שלו הוא רק בבחי' מעשה ובחי' מוח ולב אינם בגילוי אבל בהעלם ישנם אצלו, והראי' היא ממס"נ שנתעורר בנפשו בחי' פנימי'. ומי שיש לו רוח דיצי' הביטול שלו הוא בלב. ומי שיש לו נשמה דבריאה הביטול שלו הוא במוח ורוח ונפש שהוא בחי' לב ומעשה נכללים בו, והוא כמשל מי שרואה את המלך שממילא יהי' נתפעל בלב ובמעשה לרוץ אחריו ולעשות רצונו. וז"ש ולכבודי בראתיו יצרתיו כו', או נשמה שנתת בי טהורה היא אתה