רנו

שבבחי' זו לא שייך בחי' אמונה כי הרי השכל מכריח שבודאי אלקות הוא המחי' אותו, ומה שנתאמת בראיית השכל הרי הוא כאלו רואה עד"מ בראי' חושית, ונק' בחי' זו בשם דעת כי דעת הוא לשון הרגשה והוא החוש (הנק' בל"א דער הער כו'). והנה בחי' זו אינו נפסקת, הענין הוא כי בחי' התפעלות אין זה אלא לפי שעה דהיינו שאחר התפלה יכול לפול בהבלי עולם כו' אבל בחי' דעת שהוא כאלו רואה הרי גם כשהולך בעסקיו כל היום בחי' זו לא תזוז ממנו וכמ"ש בכל דרכיך דעהו כו', רק ע"ז כתיב השמר לך פן תשכח כו' שלא יהי' בחי' שכחה שהוא היסח הדעת להיות נעתק מזה, אבל כשאינו מסיח דעת ה"ז כאלו רואה. והנה אמרו בזוהר הרהור לא עביד מידי, היינו שמח' בעלמא בענין ד' יסודות וכל העולמות איך שחיים מאלקות, לא עביד מידי רק העיקר להיות העמקת הדעת כזה עד שיקבע בנפשו היטב כאלו רואה. וזהו היסוד ומוסד שמזה יבא לכל בחי' התפעלות כו'. ובזה יובן מ"ש ישראל לא ידע עמי לא התבונן הוי גוי חוטא עם כבד עון, דלכאורה אינו מובן שמפני שלא ידע לכן נק' בשם גוי חוטא. אך הוא כנ"ל כי בחי' דעת הוא דבר שאינו נפסק כל היום ולכן אילו הי' להם בחי' דעת לא היו באים לידי חטא, אבל מפני שהם לא ידע לכן יכול להיות גוי חוטא כו', ואלו הי' בחי' דעת בשלימות אצל בנ"י אזי הי' בא משיח כי ענין משיח הוא בחי' זו כמ"ש כי כולם ידעו אותי כו' וידע כל פעול כו'. ובחי' אמונה קאי על סוכ"ע כמשי"ת.

והנה כתיב זה השער להוי' דא תרעא לאעלאה שא"א להגיע לבחי' סוכ"ע כ"א ע"י הדעת שבבחי' ממכ"ע, כי זהו ההתחלה בכל נפש מישראל בעבודת ה' שתחלה צריך להתבונן בבחי' ממכ"ע כמ"ש כי שמש ומגן הוי' אלקים, שאלקים הוא נרתק ומגן לשם הוי' וא"א להגיע לשם הוי' כ"א ע"י בחי'