רמה

חי' לרוח ממללא, או מארז"ל שתי רוחות מספרות זו עם זו, הרי שיש בחי' דיבור גם בנפש בלא גוף, אך ששם הם בתכלית הרוחני' ואינו כמו הדיבור גשמי היוצא במבטא ע"י ה' מוצאות כמו למשל הכנור שנשמע חתוך אותיות כו'. והכ"ב תנועות אשר בעצמות הנפש הם שרש הכ"ב אותיות אשר במח' ודיבור כו'. וראי' לדבר שהרי הבהמה שיש לה ה' מוצאות הפה ואינה יכולה לדבר מוכרח להיות שהוא תלוי בכ"ב תנועות אשר בעצמות הנפש כו' ובבהמה אינו בחי' זאת כו', ולכן המחשבה ודיבור אינם נאבדים כי המה בחי' עצמיות כמו הנפש עצמה ולכן כמו שהנפש היא נצחי' כך לבושי הנפש המה נצחי' כי שרשם הוא בעצמו' הנפש.

והנה צ"ל שאמרו בזוהר הרהור לא עביד מידי כי הקול בקע אוירין ורקיעין, דזה סתירה לענין הנ"ל דמשמע שהמח' היא עצמיו'. אך הענין הוא שמה שאמרו הרהור לא עביד מידי היינו שאינו ממשיך כלום, אבל הקול בקע אוירין כו', אבל באמת המח' היא יותר עצמיות מהדיבור, וראי' ממארז"ל הרהורי עבירה קשים מעבירה כו', ולכן אינו נאבד שום הרהור ודיבור ונעשה מזה כף הקלע. וזהו ענין החלומות ג"כ שהוא מעין הרהורי לבא, כי כל המחשבות ודיבורים שחשב כל היום אינם נאבדים ונעשים מזה חלומות. ומה שבאמת נראה שיחלום אדם דבר אשר לא הי' במחשבתו כלל, הוא מחמת שינוי הצירופי' שהמלאך הממונה על החלומות לוקח עד"מ עשרה אותיות ממה שחישב בענין אכילה ועשרה אותיות ממה שחשב בעסק המו"מ ועשרה אותיות ממה שלמד שלא לשמה ומצרף אותם יחד וזהו ג"כ ענין כף הקלע כו' כנ"ל.

והנה כתיב כצפרים הנאחזות בפח, צפרים נק' נשמות שירדו בגופים שנאחזי' בפח הן נשמות הצדיקים והן נשמות הבינונים והן נשמות הרשעים, כי נשמות הצדיקים שכל כוונתם לש"ש הן בעניני אכילה ומו"מ מ"מ נק' נאחזי' בפח שהלא גם התבוננו' אלקי שהנשמה אשר בגוף מתבוננת אינו ערך לכמו שהיתה הנשמה צרורה בצרור החיים קודם ירידתה לגוף, ומכש"כ מה שעוסק במו"מ וכדומה הגם שיש בזה מכוון לש"ש מ"מ נק' נאחזות בפח כו', ומכש"כ נשמות הבינונים שבעת שעוסקים בעניני עוה"ז המה מקושרים