רלט

ראי' הוא כמ"ש שאו מרום עיניכם וראו מי ברא אלה, בחי' ראי' מקרוב והוא ההתבוננות איך שאלקות הוא בתוך העולם כי אין העולם עושה א"ע ויקבע בנפשו כאלו רואה ממש. ונמצא שההפרש בין שמיעה לראי' הוא שהשמיעה הוא ענין התבוננות איך שאלקות הוא מובדל ומופלא כו', וראי' הוא ההתבוננות איך שאלקות הוא בתוך העולם כמ"ש וראו מי ברא אלה כמו העולם שלנו וד' יסודות גשמיי' שהם דצח"מ כו'. וזהו ואהבת בגי' ב"פ אור, אור ישר וא"ח דקאי על ב' בחי' כח החכמה שהוא בחי' ראי' שבכל נפש מישראל, וא"ח הוא בחי' מוח הבינה בחי' שמיעה מרחוק.

והנה בינה מסתיים בחזה דז"א, פי' שבחי' בינה הוא התבוננות אלקו' בבחי' הפלאת ערכו עי"ז נתפעל בלב בבחי' שמחה ומרוה צמאונו בזה ודי לו בזה, ולא כטעות העולם שאומרים שדבר זה אסור לגמרי כו', שבאמת זהו בחי' קרבת אלקי', אך שאינו מתפשט למעשה דהיינו שלא נשאר מזה רשימו על כל היום להיות סומ"ר וע"ט בפו"מ, כי אחר התפלה יכול ליפול בהבלי עוה"ז היפך אלקות. אבל בחי' חכמה מתפשט עד למעשה כמאמר יסוד אבא ארוך משל אימא שבחי' חכמה הוא מתפשט דייקא עד בחי' מעשה בפו"מ, כי חכמה הוא למעלה מן הטעם וההשגה היינו שאינו צריך בחי' השגה והתבוננות באלקות בשכל וסברא נכונה רק הוא למעלה מן ההשגה בחי' ראי', ולכן הוא דייקא על הפו"מ מאחר שאינו מושג מה לי לבא בסברות וטעמים רק צריך לידבק בו ע"י מצוותיו בסו"מ וע"ט בפו"מ. ובבחי' חכמה יש ב' בחי' והם ענין א' דהיינו שרואה איך שהעולם הלזו חי מאלקות או בחי' מעשה לבד כו' הכל הוא ענין א'.

ובזה יובן ענין הפסוקים הנראים כסותרים זא"ז, דהנה כתיב וראיתם אותם וזכרתם כו' דמשמע שא"א להיות שכחה והיסח הדעת כלל, וכתיב השמר לך פן תשכח את ה' כו' דשייך לומר בחי' שכחה עד שצריך להזהיר ע"ז השמר לך פן תשכח כו'. אך עפ"י הנ"ל יובן, כי מ"ש השמר לך פן תשכח