קמט

בחי' ראי' עצמי' שאינו בחי' מקבל רק הוא בבחי' ראי' לאסתכלא ביקרא דמלכא וענינו הוא דייקא בבחי' מעשה, כי הוא ענין הזזה ממעמדו ומצבו הראשון (הנק' בל"א צורירט פון זיך בתכלית כו'), וזהו כמשל הנ"ל שהראי' הוא ג"כ על הדומם משא"כ השמיעה הוא לקול ודיבור לבד. כמו"כ הוא בעבודת ה' שבחי' חכמה בחי' ראי' מתפשט עד למעשה אבל השמיעה שהוא בחי' בינה אינו רק קול ודבור שהוא בחי' מדות שבלב כו'.

ובזה יובן ענין מארז"ל ישראל מפרנסין לאביהם שבשמים, אביהם שבשמים הוא בחי' אוא"ס שבחכמה, וענין מפרנסין יובן עד"מ מהמאכל כי אנו רואים שבמאכל יש בחי' חכמה שהרי ע"י המאכל נתחזק אצל האדם כח השכל כי במאכל יש טו"ר ואם אוכל כבהמה למלאות תאותו אזי המאכל מגשם אותו להיות נעשה גס"ר, אבל אם אוכל לש"ש נעשה הרחבת הדעת באלקו' כמו אדלא אכילנא בישרא דתורא לא צלילנא דעתאי, נמצא שיש במאכל בחי' אדם. ואם הוא מצד פי ה' שבמאכל כמו מאמר תדשא הארץ, מ"מ אין זה רק בחי' כח אלקו' שבדשא והיאך יש בכח לחזק את האדם כו'. אך אכתי אינו מוכרח לפ"ז שיש במאכל בחי' שכל כי שמא הוא הסבה לבד היינו שהוא מחזק את הכלי חכמה שהוא בחי' החומר וממילא יומשך הצורה, אבל באמת אין במאכל בחי' שכל רק ההוראה הוא מצד חילוקי' בענין המאכלים שהרי כשאוכל מאכל דק אזי ניתוסף כח השכל יותר משאוכל מאכל גס ואם הי' המאכל רק סבה לבד כנ"ל לא הי' הפרש בין שאוכל מאכל זה או מאכל אחר, רק מוכרח שבמאכל גופא יש בחי' שכל כו'.

והנה כמו"כ יובן בעבודת ה' שע"י בירור הטוב מרע שבמאכל שהאדם אוכל ניתוסף לו חיו' באלקו' ג"כ, וזהו ענין שמע ישראל שאנו אומרים בכל יום. הענין הוא כי ע"י האכילה לש"ש ניתוסף חיות באלקות ג"כ ע"י שנתחזק כלי המוח ונמשך הצורה במוח, כי באמת במאכל יש ניצוצות קדושות בחי' רפ"ח ניצוצי' שנפלו משבה"כ ולכן יש בכח המאכל לחזק כו'. וכמו"כ יובן

עמודים המצטטים את אותם מקורות

עמוד זה אינו מצטט גמרא, ולכן אין לו עמודים מקושרים.