קמח

והנה השמיעה הוא דייקא בדבר רוחני שהוא בחי' קול ודיבור. והראי' הוא ג"כ על הדומם, ולפ"ז הראי' הוא למטה מן השמיעה. אך באמת הראי' למעלה כו', כי היא הנותנת מאחר שתוכל להתפשט עד הדומם ממש, מוכרח להיות ששרשה יותר גבוה, כי זהו הכלל שכל הגבוה גבוה יוכל לירד למטה, והיינו כי שרש הראי' הוא מבחי' חכמה ושרש השמיעה הוא מבחי' בינה לבד.

והנה כמו"כ יובן בעבודת ה' ההפרש שבין חכמה לבינה הוא עפ"י מ"ש כי יסוד אבא ארוך משל אימא, שבינה מסתיים בחזה כו'. הענין הוא כי בחי' בינה הוא השג' אלקו' ומבינה נמשך בלב כמ"ש בינה לבא כו', אין זה

רק לפי שעה ולא נשאר הרשימו על כל היום להיות סו"מ וע"ט בפו"מ, כי בינה עד הוד אתפשטת היינו שנתפעל בלב ונעשה בחי' הודאה אבל אינו מתפשט עד למעשה. וזהו שמע ישראל וארז"ל השמע לאזניך כי ענין שמע הוא לשון הבנה ואין הפי' שיתבונן השכל דרך פשט לבד רק השמע לאזניך שיהא הלב שומע, וזהו שמע ישראל ואהבת כו' שנעשה מזה בחי' אהבה בלב אבל אינו מתפשט עד המעשה כו'. והטעם הוא כי בינה עצמה הוא בחי' מקבל מחכמה והוא בחי' כח הקליטה, ולכן איידי דטריד למבלע לא פליט, הגם שנעשה בחי' משפיע ללב אבל אינו יכול לירד עד למטה במעשה מצד שהוא בעצמו בחי' מקבל מחכמה, והוא בחי' אהבה שבלב כי יש אהבה וחסד, בחי' אהבה הוא האור, והחסד הוא ענין המעשה בפו"מ, כמו למשל שתי בנ"א שיש להם אהבה זע"ז אזי עושים חסד בפו"מ זל"ז ולכן חסד שהוא בחי' המעשה הוא ענף החכ' דייקא, אבל בחי' בינה הגם שמשפיע בלב להתפעל באהבה אבל אינו יכול להשפיע עד למעשה ולכן כתיב אשרי איש ירא את ה' ולא אשה שהוא בחי' בינה, משא"כ בחי' חכמה הוא דייקא בבחי' מעשה, כי ענין החכמה הוא