קמ

שבכתר רחמים עצמי', והוא כמ"ש היתה לי דמעתי לחם יומם ולילה. ולכאורה אינו מובן כי הלא כתיב לחם לבב אנוש יסעד שהלחם הוא המחבר הנפש בגוף ואיך שייך שיהי' הדמעה ללחם. אך הענין הוא כי הנה כתיב אוילים מדרך פשעם ומעונותיהם יתענו שהוא כענין הלצה ומילי דבדיחותא שמתענים על הפשעים ולא יודעים מהו המקור הגורם להפשעים, והוא ענין פריקת עול שענינו הוא ההיפך מקבלת עול, שקבלת עומ"ש הוא המקור לכל מיני טוב ופריקת עול הוא המקור לכל מיני רע. וזהו ענין דרך פשעם שהוא הדרך והמקור לפשעם. והנה ע"י שנתמרמר לבו בקרבו על גודל ריחוקו מה' בבחי' פריקת עול שהוא בחי' צער היפך עונג עד שבוכה ממש בדמעה, שזה הוראה על עומק המרירות עד שלא יוכל שאת, ה"ז לו ללחם כמו התענוג אלקי ממש כו'. וזהו ענין שמן זית זך כתית כו' שענין השמן הוא שכותתין הזתים עד שנעשים מרים וכל מה שהזתים מרים ביותר מזה הוראה שנלקח ממנו כל המתיקות כו'. וכמו"כ יובן בעבודת ה' דקאי על ענין המרירות היפך העונג והוא כמו אותו העונג אלקי ממש, שלמעלה אין הפרש כלל, כי הכל הוא מצד אלקות. וזהו ענין אל מול פני המנורה, כי המנורה הוא קו האמצעי שעולה עד הכתר. וזהו ענין העלאת הנשמות ע"י בחי' ר"ר הנ"ל. וזהו אל המנורה יאירו שבעת הנרות, שהוא בחי' ז' מדות כמ"ש לך ה' הגדולה והגבורה כו' והנצח וההוד, שבחי' גדולה וגבורה הוא מרירות וחדוה הנ"ל. והנצח וההוד יובן

עפ"י משל נצחון בגשמיו' שהוא גם אם השכל מחייב להיפך אך מפני

עקשותו בדבר ההוא. וענין ההוד הוא דייקא מה שהשכל מחייב. וכמו"כ יובן בעבודת ה' ענין הנצח הוא בחי' הנצחון הנשאר אחר התפלה על כל היום

בלי טעם ושכל כו'. ובחי' ההוד הוא דייקא עפ"י טעם ושכל. ולכאורה בחי' ההוד הוא אמת והנצח אינו אמת. אבל באמת הנצח דייקא נק' אמת, כי

ענין אמת הוא אשר סופו כתחלתו משא"כ שקר אין לו רגלים והוא דייקא