קכד

ירידה והשפלה מעצמותו כי לאו אורחי' דמלכא לאשתעי במילין דהדיוטא ונק' בשם מלאכה ועבודה שהוא התפשטות כח אלקי בתוך הפעולה וגם מלובש בזה חכמה כמ"ש כולם בחכמה עשית אך שהוא בחי' חכמה השייך לעשי', כי בחכמה עליונה יש ג"כ ג' בחי' אלו, בחי' עצם החכמה ובחי' מדות שבחכמה שנעשה מזה חכמה שבמדות ובחי' עשי' שבחכמה שהוא מדרגה אחרונה שבחכמה שנתהוה מזה חכמה שבעשי', שיש בזה ב' בחי' צמצומים כנ"ל. והנה גם בעת שמצמצם בחי' עומק החכמה שלא ישאר רק בחי' שכל השייך לעשי', מוכרח להיות סיוע מבחי' עצם החכמה, והמופת לזה הוא ממה שנראה שבענין עשי' גופא מי שהוא גדול בחכמה בעצם אזי יכול לעשות העשי' יותר טוב מזולתו שאינו חכם בעצם כ"כ, הרי נראה שגם העשי' תלוי בעצם החכמה שמסייע בהעלם. ועוד ראי' ממ"ש ועלהו לא יבול שגם נובלות ת"ח שהוא שיחתן של ת"ח צריכי' ג"כ לימוד מפני עומק עצם חכמתן לכן גם עלהו לא יבול כו'. וכמו"כ יובן למעלה שבחי' חכמה שבמל' דאצי' בחי' ח"ת שמקבל מח"ע כמ"ש חכמות בחוץ תרונה, ח"ע דאתמשך בח"ת הגם שהוא בחי' נובלות ח"ע לבד, צריך סיוע מעצם החכמה והוא בחי' סיוע בהעלם כו'.

והנה במעלי שבתא הוא בחי' שביתה כמ"ש ויכולו השמים והארץ, שאחר כלות המעשה שמים וארץ אזי חוזר ההתפשטות למקורו. ויש בזה ב' בחי', נייחא דרוחא ונייחא דגופא. בחי' נייחא דגופא הוא מה שבחי' שכל שבעשי' שהוא בחי' חכמה שבמל' חוזר למקורו בחי' עשי' שבשכל. ובחי' נייחא דרוחא היינו מה שהוצרך לצמצם עומק החכמה שהוא בחי' קוצר רוח שישאר רק לפי ערך המקבל שהוא עשי' שבשכל וכששובת ונח אזי חוזר בחי' עשי' שבשכל למקורו בחי' עצם השכל, וגם השכל גופא יש לו עלי' לבחי' מקור החכמה. ושבתא דיומא הוא בחי' המשכה כמ"ש וקראת לשבת עונג כמו עד"מ האדם אחר גמר מלאכתו אזי הוא מפקח ומעיין על העשי' אם הוא בכי טוב. וכמו"כ במדות ג"כ צריך לעיין אחר גמר המדה שמא הי' חסד יותר מכפי המצטרך או מדה"ד כו'. וכן בשכל שמא אינו לאמיתתו כ"כ. וכמו"כ עד"מ ודוגמא למעלה בשבתא דיומא שהוא בחי' העיון והפיקוח על כל אשר עשה אם טוב הוא ומתענג כו' כמ"ש וקראת לשבת עונג כו'. ומה שכתי' ויכל אלקים כו'