קיא

שמאיר הארה מבחי' סדכ"ס אשר לגבי' שוין עלמא דאתכסיא ועלמא דאתגליא. וזהו עושה פלא שבחי' פלא הוא עושה למטה בזה העולם כו'.

והנה בזמן הבית הי' יחוד חתן וכלה שהוא יחוד זו"נ זעיר דאצי' והוא נק' בשם סוף עולם של הא"ס, כמו למשל באדם שתחלה רוצה הדבר ואח"כ מתחכם בזה שהוא בחי' טעם לרצון ואח"כ נמשך במדות בלב, ובמדות הוא בחי' הגילוי אם לחסד כו'. וכמו"כ יובן למעלה שבחי' זעיר שהוא מדות דאצי' נק' בשם סוף עולם הא"ס כו' ובחי' מל' הוא כח ומקור לכל המקבלים, הגם שאינו בבחי' פעולה עדיין אבל הוא כח ומקור לכל מקבל כו' לכן לא נק' בשם סוף כו'.

והנה בזמן הבית הי' יחוד זו"נ שהוא ההשפעה שנמשכת מזעיר למל' בתמידי' כו', אבל בזמן הגלות אינו יחוד זו"נ מאחר שהוא בחי' הסתלקות שהמדות נסתלקו בבחי' חכמה כו' כנ"ל. אך ע"ז כתיב מי יתנך כאח לי כו' שהוא ע"י עסק התורה והמצות שאינו כמו יחוד חתן וכלה שהוא בחי' משפיע ומקבל רק הוא כאח שניהם שוים כבי' כו'. והענין הוא כי הנה כתיב ואהי' אצלו אמון שעשועי' כו', יש בזה חמש מדרגות. ואהי' אצלו אמון הוא כמו שהתורה עדיין בבחי' עצמותו כי אורייתא מחכמה נפקת הוא בחי' גילוי החכמה, אבל שרש התורה הוא בבחי' עצמו' החכמה. כי הנה כתיב והחכמה מאין תמצא, שמה שהוא בבחי' מציאת גילוי החכמה הוא גוף החכמה וכמו שהחכמה היא בבחי' אין שהוא בחי' קוצו של יו"ד העליון, כי ביו"ד יש קוץ העליון וגוף היו"ד. קוץ העליון קאי על בחי' חכמה כמו שהיא בבחי' אין עדיין, וגוף היו"ד הוא על מציאת החכמה. וזהו ואהי' אצלו אמון שהוא כמו שהחכמה היא בבחי' אין עדיין ונק' אמון מופלא אמון מכוסה כו'. ואח"כ שעשועי' יום יום. והענין יובן עפ"י משל אב לבנו שבודאי יש לו תענוג ושעשועי' אך התענוג אינו מורגש כלל ונק' עונג הפשוט עונג הנעלם בעצמותו, משא"כ כשלא ראה את בנו זמן רב אזי כשרואה אותו ומתענג נק' בשם עונג מורגש כו'. וכמו"כ ואהי' אצלו אמון קאי על התורה כמו שהיא בבחי' עצמותו בבחי'