צו

יהי' הגילוי ג"כ מאותו בחי' שנסתלק לשם, כמו ענין גלות מצרים שהי' רד"ו שנה מחמת שהיו צריכים לקבל התורה להיות פב"ב דיבר ה' כו', ולכן היו רד"ו שנה בגלות שהוא הסתלקות בעילוי אחר עילוי כו' כדי שיהי' אח"כ הגלוי במת"ת, רק שלא הי' רד"ו שנה לבד. וכן גלות בבל רק ע' שנה לכן לא הי' הגילוי ג"כ כמו לעתיד, אבל כעת הוא אריכות הגלות יותר, וכל מה שמסתלק לעילא לעילא יותר אזי יהי' הגילוי ממדרגה גבוה יותר. ולכן ר"ע כשראה כרך גדול של רומי שחק ואמר אם לעוברי רצונו כו' שהוא כמשל מלך שעשה סעודה לשריו ואוהביו יש ג"כ תמצית ופסולת לעבדיו, והתמצית תלוי בהסעודה, שכל מה שהסעודה יותר גדולה תהי' תמצית ביותר, ולכן שחק ר"ע ואמר אם לעוברי רצונו כו' שהם מושפעים כל טוב ומאריכים ימים מהתמצית, זהו הוראה על עיקר הסעודה שהוא מה שהקב"ה עתיד לעשות לצדיקים לע"ל. וכ"ז ע"י שנסתלק לעילא לעילא ובחי' הפסולת נשאר ואם הפסולת הם כך זהו הוראה על הגילוי שיהי' מבחי' אשר נסתלק לעילא כו'. וזהו מ"ש אמלאה החרבה וארז"ל לא נתמלאה צור אלא מחורבנה של ירושלים, חורבן של ירושלים הוא מה שהקב"ה מסתלק לעילא לעילא בעצמותו כו' ועי"ז נתמלא צור מהפסולת כו'.

אך מי הוא הגורם שיומשך מבחי' לעילא כו' ולא ישאר למעלה ח"ו, זה תלוי בבע"ת וכמארז"ל אם עושין תשובה נגאלין כו' שהם המעוררי' בחי' זאת שהוא לעילא לעילא, כי בע"ת משכי' לי' בחילא יתיר בכח רב ע"י התפעלות גדולה מהשינוי כו' כנ"ל. ולכן קנא רבי לראב"ד הגם שרבי הי' יחיד בדור במס"נ בתכלית לה' א' ובתורה בב' בחי' שעשועי' ושחוק וראב"ד הי' מקושר בכל עמקי רע, רק ששב בחרטה ועקירת הרצון בבכי' עמוקה עד שיצא נשמתו וראה רבי בו מעלה יתירה אשר לא הי' ברבי. הענין הוא כנ"ל כי בע"ת מעורר