פ

מהתפעלות כו' כנ"ל. והוא ענין בע"ת כמ"ש ויצעקו אל ה' בצר להם כו'. וענין צעקה היינו אסיפה וקיבוץ כמ"ש ויצעק איש אפרים כו', כי ענין צעקה הוא קיבוץ כל הכוחות פרטי' בלב, כי ידוע דלבא פליג לכל שייפין וע"י דבר הנוגע ללב מאד נתקבצו כל הכוחות פרטי' בלב, כי כל הכוחות הם כלא חשיב לגבי הדבר ההוא הנוגע לעומק הלב עד שצועק ואינו יכול להכיל כלי הלב. אך יש עוד צעקה הנק' צעק לבם אל ה' כו', היינו שלא יוכל להוציא הצעקה בקול רק הלב צועק עד שאינו יכול להוציא בשפתיו ורוח פיו כלל מצד שנגע יותר לעומק מהצעקה הנ"ל. וזהו ענין בע"ת שהוא בבחי' צעק לבם היינו שנוגע לו עד מיצוי הנפש עד שאינו יכול לצעוק בקול, והצעקה כזו באה דייקא ע"י הצער מהעדר החיות לנפשו ממש שאינו חי מאלקות רק הוא בבחי' מות, משא"כ ע"י בחי' הב' שהוא הצער מהעדר התפעלות כו' לא יגיע לצעקה כזו ולכן במקום שבע"ת עומדים צד"ג כו', כי הצדיק יש לו התענוג מהתפעלות אלקות והצער מהעדר התענוג הזה, אבל בע"ת שהצער והמרירות הוא מחמת שאינו חי רק שהוא בבחי' מות ופסולת זהו הנוגע יותר לעומק כי זהו בחי' עצמיו' ממש וכו'. וזהו ההפרש מ"ש בק"ש בכל נפשך ובכל מאדך, שבכל נפשך הוא כל חלקי הנשמה היינו מדרגת צד"ג הנ"ל כו', ובכל מאדך הוא בחי' בע"ת שנגע הדבר במאד מאד יותר מכדי שתוכל שאת עד שאינו יכול לצעוק בפה ג"כ רק צעקת הלב כנ"ל. וזהו תכלית ירידת הנשמה לגוף כדי להיות בבחי' בע"ת שגם הרע יתהפך לטוב ע"י צעקה הנ"ל.

ובזה יובן ענין קדושים תהיו דקאי על בחי' בכל מאדך הנ"ל, עי"ז ממשיכים מבחי' כי קדוש אני אשר למעלה מקדושתכם, דהגם שישראל קדישין ואורייתא קדישין אבל אין קדוש כה' כו', אבל ע"י בע"ת בבחי' בכל מאדך הנ"ל שהוא בחי' צעק לבם מחמת שנגע לעצמיו' נפשו שאינו חי, עי"ז ממשיכים ע"י תומ"צ מבחי' עצמותו שהוא קדושתי אשר למעלה מקדושתכם. וזהו ענין המבואר במדרש משל למלך שעשה ג' עטרות שנים נתן לבניו שהוא ענין אתעדל"ת בבחי' בכל מאדך הנ"ל, ועי"ז מעוררים אתעדל"ע בחי' קדושתי אשר למעלה מקדושתכם. וענין העטרה שנטל לעצמו הוא ענין ממוצע