עד

טמא היינו שאין הכוונה בשביל מיתוק כלל רק הוא רצועה לאלקאה לבד, ונגע אשר הוא טהור מפני שאין כוונת הנגע רק בשביל מיתוק, וכמו במלקות ונקלה אחיך כו' כיון שלקה הרי הוא כאחיך כו'. וזהו אדם כי יהי' בעור בשרו, אדם דייקא שהוא בחי' נשמה אלקי' שצריך שיתפעל מאלקות וכי יהי' בו נגע שהוא בבחי' ההסתר מאלקות והובא אל הכהן כו' כמשי"ת. וענין בעור בשרו, הנה עור ובשר הוא בחי' לבוש כמ"ש עור ובשר תלבישני כו' והוא בחי' מחשבה ודיבור שנק' לבושים כי יש מח' פנימי' ומח' חיצוני', וענין מח' חיצוני היינו שחושב דבר שחוץ ממנו אשר לא הי' ברצונו כלל לעשות הדבר, והטעם הוא מפני שבפנימי' נפשו היתה זאת בהעלם וכמו נגע בגשמי' שכל זמן שלא נראה הנגע בעור ובשר אזי הקלקול בדמים אינו קלקול גדול, אבל כשנראה הנגע בעור ובשר אזי הקלקול הוא ביותר כו'. וכמו"כ יובן בענין הנ"ל שאם הפגם הוא גדול בפנימי' הנפש אזי יוצא לחוץ במח' כו' ובגשמיו' ג"כ נראה בעור ובשר וכו'. וזהו ענין אדם כי יהי' בעור בשרו כו' היינו שהנגע נראה בעור ובשר גשמיי' וכן במח' ודיבור כו' מטעם שנפגמה הנשמה בפגם גדול בפנימי' עד שיוצא לחוץ, אזי והובא אל הכהן כו'. והטעם שצריך כהן דייקא כי כהן הוא חסד דאבא ובחי' אוא"ס הוא בחכמה דייקא כנ"ל, ולכן הכהן יכול להמשיך אוא"ס כו' מטעם ששרשו מבחי' חסד דאבא, ואם רואה הכהן שיכול להיות בו הארת אוא"ס, אזי הנגע טהור שלא הי' רק בשביל מיתוק כו' כנ"ל, ואם לא יוכל להיות הארת א"ס אזי הנגע טמאה כי אין כוונת הנגע בשביל מיתוק רק טמא טמא יקרא, טמא גמור כו', אבל אם יכול להיות הארת אא"ס אזי טהור כו' כנ"ל וד"ל.