נד

ע"י מעשה בפו"מ שהוא רמ"ח מ"ע שהן המשכות גילוי אלקות, או מל"ת שהוא להשמר מכל מל"ת שהוא תועבת ה' אשר שנא כמו לא תאכלו חלב כו', לא תלבש שעטנז כו', שאין בזה שום השגת אלקו' רק שלא לעבור על רצונו בלי טעם ודעת, זהו הנק' בחי' י"ה, ורמ"ח מ"ע הן ו"ה, ולאו קודם להן ששרש מל"ת גבוה יותר מרמ"ח מ"ע שהוא בחי' הן המשכת אלקות. ולכן אמרז"ל שמי עם י"ה שס"ה ל"ת זכרי עם ו"ה רמ"ח. ונמצא כמו שהוא למעלה תחלה יו"ד כו' כמו"כ הוא למטה תחלה הוא י"ה שהוא להשמר מכל תועבת ה', ואח"כ ו"ה שהן רמ"ח מ"ע. והנה התגלות הוי' פנימי ועצמי שברצון הפשוט הוא דייקא בהוי' חיצוני שהוא סו"מ וע"ט בפו"מ, כי בהוי' פנימי שבנשמת אדם בתוך הגוף לא יוכל להתקבל בחי' הוי' פנימי שברצון הפשוט כו', רק דייקא בהוי' חיצוני שהוא סו"מ וע"ט בפו"מ שם הוא התגלות הוי' פנימי הנ"ל כידוע. ובזה יובן ג"כ הטעם שזכו שיראו את היד הגדולה אשר עשה הוי' שהוא הוי' פנימי. כי הנה כתיב זכרתי לך חסד נעוריך לכתך אחרי דייקא, שלא היתה להם שום השגה באלקו' בבחי' ראי' ושמיעה הנ"ל כמ"ש ולא שמעו אל משה מקוצר רוח כו' בחי' רוח האדם העולה למעלה כו', ואעפ"כ יצאו ממצרים בלי טעם והשגה כלל רק שלא רצו להשתקע בנו"ן שערי טומאה והוא כמו ענין פו"מ הנ"ל, ומבואר לעיל שבפו"מ דייקא שם הוא התגלות פנימי' הוי' ועצמי' כנ"ל.

אך לפ"ז צ"ל מה שייכות בחי' הראי' לקי"ס שהלא הראי' בהוי' פנימי' הוא מחמת יצ"מ בחי' לכתך אחרי כנ"ל וא"כ מה שייכות זה לקרי"ס. אך הענין הוא כי ענין הראי' וקי"ס הם ענין אחד כמשי"ת. להבין זאת צריך להקדים הנה כתי' הפך ים ליבשה בנהר יעברו ברגל שם נשמחה בו, וצ"ל שהלא הפך הוא לשון עבר שכבר הפך כו' ובנהר יעברו כו' הוא לשון להבא, וכן נשמחה בו שם שמחו בו לא נאמר אלא נשמחה שהוא לשון להבא. הנה