נג

וכמ"ש בע"ח כשעלה ברצונו הפשוט, או מ"ש בזוהר כד סליק ברעותי' למברי עלמא שיש ברצון הפשוט ג"כ בחי' הוי' הנ"ל, וכל מה שבא בגילוי כמו ויאמר אלקים יהי אור כו', תדשא הארץ כו', הכל תלוי, מפני שהי' תחלה במחשבה עליונה בחי' רצון הפשוט כמ"ש ומסדר את הכוכבים במשמרותיהם ברקיע כרצונו שהוא ברצונו הפשוט דייקא. וכן כד סליק ברעותי' למברי כו' שהוא בחי' עולם הבריאה יש מאין, הי' תחלה ברצון הפשוט כל אופן הד' אותיות שם הוי' וכמ"ש כי הוא צוה ונבראו, צוה הוא לשון צוותא והתחברות שהוא בחי' רצון וכמו"כ נבראו בגילוי כו', ונמצא שם הוי' אשר ברצון הפשוט נק' בשם הוי' פנימי, ושם הוי' אשר בשביל השפעה נק' בשם חיצוני' לגבי שם הוי' אשר ברצון ונק' הוי' דלעילא שהוא בכח עדיין שאינו שייך לפועל המעשה כלל. ושם הוי' דלתתא נק' בפועל הגם שאינו בפועל עדיין אך שהוא כדי שיבא לידי פועל לכן הוצרך להיות צמצום כו'. וזהו מ"ש שיעור בעצמו בכח מה שעתיד להיות בפועל כו'. ועפ"י קבלה הוי' פנימי נק' הוי' שבכתר והוא ע"ס הגנוזות כו', והוי' חיצוני' נק' הוי' שבחו"ב דאצי' שהוא לאחזאה איך אתנהג בהון עלמא כו'. והנה מ"ש וירא ישראל את היד הגדולה אשר עשה הוי' כו' וייראו את הוי' כו', קאי על הוי' פנימי שברצון הפשוט דייקא, זה הי' להם בבחי' ראי'.

אך צ"ל מאין זכו למדרגה גבוה כזאת. ההקדמה לזה הוא ממ"ש נר הוי' נשמת אדם, שבנשמת אדם יש ג"כ בחי' הוי', ויש בחי' הוי' פנימי' ובחי' הוי' חיצוני. בחי' הוי' פנימי היינו כשיש לו בחי' ראי' שהוא לאסתכלא ביקרא דמלכא, בחי' חכמה בחי' יו"ד, וה' הוא בחי' בינה שהוא התבוננו' והשגת אלקו' והוי"ו ה'* הוא בחי' מדות אהוי"ר כו'. ובחי' הוי' חיצוני היינו בפו"מ שאין לו בחי' ראי' ושמיעה הנ"ל כו', רק שהוא סו"מ וע"ט בפו"מ שרוצה בקרבת אלקים