טו

במשך זמן בכל יום מעט מעט אזי יבין התלמיד הדבר ההוא כמו הרב ממש. או כמו איזה אומן הלומד איזה אומנות לזולתו ביום א' לא ילמד אותו אפי' אם יראה לו כמה פעמים רק במשך זמן דייקא כנ"ל. ובזה יובן ענין אמונה הנ"ל שהוא לשון רגילות דהיינו ע"י משך זמן שנותיו של אדם ובכל יום מאיר בו בחי' נשמה אלקי' וכמא' איהו אמת ואיהי אמונה היינו שמקבלים בנפשם בחי' אחד אמת, כי אמונה הוא בחי' מקבל וגם הוא לשון רגילות כנ"ל וההארה אלקי' צ"ל בג' בחי' אד"ם, כי אל"ף הוא בחי' מח' היינו שיתפעל במוח, וד' הוא בחי' דיבור הוא בחי' לב, ומ"ם הוא בחי' המעשה בפ"מ בסו"מ וע"ט. וצ"ל לזה משך זמן דייקא ובכל יום ויום מעט מעט יאיר הנשמה אלקי' בתוך נפש הטבעי' להפכה ג"כ לאלקו', ונק' זה בשם טבע שני כי יש ב' מיני טבע, הא' הוא טבע תולדתו (הנק' בל"א נאטור), ויש עוד טבע הנק' טבע שני דהיינו ע"י רגילותו כל ימיו בזה, אזי נעשה אצלו טבע שני אשר לא כטבע תולדתו והוטבע בו כאלו נולד עם הטבע זאת. ואחר צאת הנשמה מהגוף כתי' והלך לפניך צדקיך, פי' כל המע"ט מה שפעל ועשה הן במוח הן בלב הן במעשה זהו הנק' צדקיך, ועמך כולם צדיקים כו' כבוד ה' יאספך שנעשה בחי' לבוש ומקיף לנשמתו. וזמן הארת הנשמה הוא בתפלה דייקא כי אז הוא התפשטו' החיו' אלקו' משא"כ קודם התפלה הנשמה היא רק באפו כמ"ש חדלו לכם מן האדם אשר נשמה באפו כו' והתפשטו' החיו' אלקו' תלוי בכח הנשמה שקודם התפלה כמ"ש כל אשר תמצא ידך לעשות בכחך עשה, וכל העונה איש"ר בכל כחו כו'. וראי' לדבר שאנו רואים שאין יום א' דומה לחבירו שהיום מתפעל במוח ולא בלב וביום אחר נתפעל בלב ופעם נתפעל בבחי' מעשה להיות מ"ע יקר בעיניו מאד ולהתרחק מההיפוך שהוא כל דבר אשר שנא ה' ופעם לא נתפעל לא בלב ולא במוח ולא במעשה. ועוד שהרי מהתבוננו' א' נראה בחוש שביום א'