ד

מגבילות כנ"ל, ואותיות זעירי' נק' אותיות הדיבור והטעם שנק' אתוון זעירי' כי הדיבור לית לי' מגרמי' כלום רק מה שמקבל מהשכל ומדות ואין להם אור וחיות בפ"ע משא"כ השכל והמדות כו' והגם שהדיבור יש לו שרש בעצמו' הנפש כמ"ש ויהי האדם לנפש חי' לרוח ממללא כמבואר בתניא שבנפש יש כ"ב אותיו' הנק' כ"ב תנועות הנפש וראי' לדבר שהתינוק כל זמן שאינו יכול לדבר אין בו אותיות הרצון ואותיות השכל מפני שכל זמן שאינו יכול לדבר אזי לא נשלמו הכ"ב תנועות הנפש ומיד שמתחיל לדבר אזי יש בו אותיות הרצון וכו' אזי נראה בחוש שהשלמת הכ"ב תנועות תלוי בבחי' דיבור אך עכ"פ כשבאים לידי גילוי הדיבור הוא בחי' מקבל מכולם ולית לי' מגרמי' כלום ולכן נק' אותיות זעירי' כנ"ל.

וענין אותיות רברבין יובן עפ"י הידוע שבכל דבר יש תענוג כמו ברצון ובשכל ומדות ודו"מ כי אם לא התענוג שהוא מתענג באותו הדבר לא הי' רוצה בו כלל ולא הי' מתחכם כו' אך עיקר התגלות התענוג הוא בבינה דוקא כי בבחי' חכמה שהוא נקודת והברקת השכל הרי השכל בו עדיין בהעלם לכן התענוג בו ג"כ בהעלם אבל כשבא אותו השכל עצמו לידי גילוי בבחי' בינה להבינו בטוב טעם לאורך ורוחב הרי אז התענוג בו בגילוי ולכאורה לא הי' צ"ל תענוג בבינה כ"א כמו שהי' בהעלם בבחי' חכמה שהרי הבינה מקבל מחכמה אבל באמת הרי נראה בחוש שהתענוג הוא שלא לפי ערך התענוג שבשכל כי הגם שהשכל הוא דבר קטן מתענג בו תענוג רב כו' והטעם כי ידוע שיש תענוג הפשוט שלמעלה אפי' מרצון וכל מה שמתענג הן ברצון ושכל אינו אלא רק תענוג פרטי שבא דרך מעביר בעלמא שבו ועל ידו יתענג ואין נפקותא בדבר אם יתענג בשכל או במדות או אפי' אם ע"י מעשה יתענג רק שעכ"פ יתענג אך עיקר התגלות התענוג עצמי הוא בבינה דייקא ולכן התגלות התענוג שבבינה הוא שלא לפי ערך השכל כו' כנ"ל, וראי' לדבר ממ"ש להנחיל אוהבי יש שהוא בחי' בינה דייקא כי התגלות פנימי' עתיק הוא בבינה דייקא וכמו"כ נשמות בג"ע שנהנין מזיו השכינה אין התענוג שלהם לפי ערך השגתם רק התענוג הוא מחמת עצמיו' אלקו' שהנשמה נלקחת מאלקות לכן מתענגת מאלקות רק שבהשגה זו נתלבש התענוג וכמ"ש אז תתענג על