קנ

שישובו מעומק הלב עד כלות נפשם בבכי', כמו ראב"ד שיצאה נשמתו בבכיה ונתקנא בו רבי ואמר יש קונה עולמו בשעה אחת. וגם אותם שאינם שבים מעומקא דליבא כ"כ עד שתצא נשמתם אבל בוכים במר נפשם מאד, ובפרט בעשי"ת וביותר ביוכ"פ כידוע שגם היותר קלים וגם האפיקורסים שעוברים על כל התורה מתעוררים ביוהכ"פ, עד שבוכים ממש, וידוע שאין זה מצד הבחירה כלל כי הרי כל השנה הולך אחר שרירות לבו רק רע כל היום כו'. רק ביוהכ"פ מפני שה' נגלה על כל בחי' ניצוץ האלקי למבקשו כמ"ש דרשו ה' בהמצאו כו'. וממילא נמשך הניצוץ ומתעורר בבכיה מעצמו בבחי' טבעי' ועצמי' שזהו רק מצד בחי' עצמיות וטבעיות דנפש האלקי' רק שהי' תחלה בהעלם מפני הסתר עוונותיהם ובתשובה מתגלים ע"כ בוכה (הגם שמבואר במ"א שזהו מבחי' יחידה שבנפשו, אבל הוא רוח המעורר גם לענין המעשה להיות סור מרע ועשה טוב ואומר תעבנו בווידוי כו') ומתחרט ושב מן המעשה הרע אל הטוב. והרי זה כמבואר למעלה ש[מן] המחשבה [ה] טובה מצטרפת למעשה באהבה ויראה שבמוח בבחי' התפעלות עכ"פ (והרשעים והאפיקורסים והקלים שאינם שבים כלל היינו רק מפני שבחי' יחידה שבהם האיר רק לפי שעה שהוא זמן הגילוי ביוהכ"פ ואינו מאיר בכחות שלה כלל כמ"ש נר רשעים ידעך לגמרי. ואשר איננו קל ורשע כ"כ יותר יאיר בנפשו האלקי לענין המעשה וגם בפנימיות יותר. וכך הוא מדי יום ביומו שבת קול מכרזת ואומרת