תקיג

אלי ממש, וכידוע על פי מאמר רבותינו ז"ל דאפילו יתענה מאה תעניתים לא יתקן את נפשו כל כך, כמו על ידי לב נשבר באמת ובתכלית אפילו פעם אחת בלבד (דוגמא לזה ממה שנתבאר בשער התשובה חלק ג' סימן ו' בענין ביאור הפסוק תחת גערה במבין מהכות כסיל מאה יעוין שם היטב) ועל כן אין החיוב עליו להתנהג בחיצונית במדת הפרושים, ואדרבה שמחויב הוא להיות בשמחה ששב מדרכו הסוררה לדרך הטובה והישרה, ויצא ממות לחיים, רק שיזהר בכל שעה ממש שלא ירום לבבו ח"ו להרחיב פיו ולשונו בדברים בטלים, גם יזהר את עצמו שיהי' שפל רוח בפני כל אדם אפי' בפני הפחותים והגרועים ממנו דהיינו שהוא יתבונן בנפשו היטב איך שכולם טובים וכשרים ממנו, ואזי ממילא אפילו אם יחרפו ויגדפו אותו לשפוך סוללה על פניו יותר מכפי המדה יקבל גם כן באהבה לכפרה על עונותיו. וגם יזהר את עצמו שלא להיות זולל וסובא ח"ו, זולת בסעודת יום טוב זמן שמחתנו שהיא סעודת מצוה רשאי אז להרבות מעט באכילה ושתי'. ומכל שכן להרחיק את עצמו לגמרי מהוללות ולצנות כנ"ל, ויהדר בתמידות להיות בדבוק חברים, עם יהודים הכשרים יראים וכן שלמים, ולא להתחבר לרשע ח"ו, כמו שכתוב אשרי האיש אשר לא הלך בעצת רשעים כו'.

קיצור. לב נשבר באמת טוב ממאה תעניות, ולא רק שלא יהי' ניכר בחיצוני' כמדת הפרושים אלא יהי' בשמחה ששב לה' ויהי' שפל ונעלב.