רי

נמשכו מאותן הגומות שהזיעה יוצאות כמ"ש בשערהא אחידן כו' שהיא פסולת ומותרות לגמרי.

כמו"כ יובן למעלה כי בחי' מל' דאצי' מחי' בי"ע וכתיב זלעו"ז עשה אלקים שמחי' גם ע' שרים אין החיות שלהם מהקדושה רק מהפסולת ומותרות לגמרי, משם מקבלים חצוניות יניקה ולא ממקום פנוי שבין אות לאות שהמקו"פ בחי' חכמה הוא שאם לא יניח מקו"פ בין אות לאות לא הי' השכל מובן מזה כלל כנ"ל וכתי' וכבודי לאחר לא אתן שהוא בחי' חכמה לא אתן לאחר שהוא החיצונים ואין לע' שרים שרש ויניקה אלא מבחי' פסולת ומותרות, עד"מ אדם המדבר שכל לערך שעה או חצי שעה א"א שלא יהי' כמה דיבורים זרים שאינם שייכים לשכל כלל אלא הם מותרות ונובלות לגמרי (כמ"ש ועליהו לא יבול וארז"ל שיחת חולין של תלמידי חכמים צריכים לימוד, שמי שהוא חכם ביותר אין בדיבורו שום נובלו'), כמו"כ יניקת החיצונים הוא מבחי' נובלות ומותרות שאין בו בחי' חכמה כלל.

ועתה צ"ל מגוף המאמר הנ"ל באהבה זוטא דאתדחיא מאה"ר, והנה יש בזה ב' פירו' האחד הוא דאהבה זוטא אתדחיא מאה"ר כשבא אה"ר אתדחיא מיני' אהבה זוטא ופי' הב' והוא עיקר כשאה"ר אתדחיא נשאר רק אהבה זוטא והוא עד"מ הצמא למים שיתאוה מאד בתשוקה רבה מיסוד האש שבלב אל המים, ואח"כ כשמביאים לו המים אזי נתקרר ההתלהבות ושותה בנחת ואינו יכול לומר שמתחלה כשלא הי' לו מים הי' מתאוה לה ועכשיו כשיש לו מים אינו מתאוה להם, אדרבה בודאי התענו' יותר גדול כשמביאים לו המים מתחילה כשלא היו לו מים שהרי כל ההתלהבות שהי' לו מתחלה אינו רק אלא שהי' צמא למים, אך הענין הוא שמה שאין נראה ההתלהבות כשמביאים לו המים לא מחמת שאין לו תענוג אדרבה אז הוא עיקר התענוג ולכן אינו מורגש בהתלהבות, אבל מתחלה כשאין לו מים אז הוא היפך התענוג כי כל עיקר ההתלהבות מיסוד האש הוא מחמת שאין משיג התענוג והוא בחי' צער היפך העונג, כי עונג אותיות נגע ולפי ערך הדבר שיש בו תענוג גדול כשמשיגו אזי לפי ערך יש לו צער גדול