ריג

מבחי' אין מקור השכל ונקרא משכיל וח"ס ומשם נעשה הצירוף והראי' שאינו מרגיש בעצמו איך נעשה הצירוף כשמדבר אלא הוא נעשה מאליו ואינו מרגיש כלל, ונמצא שהצירוף נעשה מבחי' אין מקור השכל שנק' משכיל ולכן אינו מרגיש איך נעשה, ועוד ראי' דהרי לפעמים גם שמשיג איזה שכל אינו יכול להוציאו בדיבור והוא מפני שלא נמשך הצירוף ממקור השכל וכשנמשך אופן הצירופי אותיות איך לדבר אז יכול לדבר, וכמו תינוק שאינו יכול לדבר כל ימי יניקה הוא ג"כ מפני שלא נמשך הצירוף ממקור השכל וכשנשלם ימי יניקה אז נמשך הצירוף ממקור השכל ויכול לדבר, וז"ש אבא יסד ברתא אינו קאי על בחי' חכמה הגלוי' אלא על בחי' חכמה סתימאה, וזהו מ"ש בחכ' יבנה בית הוא חכמה טל תורה כמ"ש בראשית ברא כו' וארז"ל בשביל התורה שנקראת ראשית וכמ"ש בזוהר אסתכל באורייתא וברא עלמא, וצ"ל ענין כי אברהם לא ידענו וישראל כו' כי אברהם הוא בחי' כמ"ש אברהם אוהבי לא ידענו וכמאמר הזוהר את לא השתדל על עם, וצ"ל והלא כתיב והוכן בחסד כסא וכתיב כי אמרתי עולם חסד יבנה.

להבין כל זאת צריך להקדים מ"ש והחכמה תחי' בעלי' שיש בזה [ב'] פירושים, הא' הוא שבעלי' היינו הכלי דחכ' פי' מי שראוי לחכמה החכמה תחי' אותו היינו שמשפיע לו חכ', והב' היינו שבעלי' הוא מקור החכ' כי החכ' מאין תמצא מבחי' אין וכתר, וזהו דבר הפלא שהחכמה תחי' למקור החכ' בחי' כתר. והענין כי הנה לפעמים נק' החכ' בחי' חסד קו ימין כי חח"נ מימין כו' כי אבא הוא מקור החסדים כי טבע הטוב להטיב שכל מי שיש בו יותר חכמה יותר יוכל לסבול אף דבר שנגד רצונו והתינוק מתקצף מדברים קטנים מפני ששכלו קטן ולפעמים נקרא חכמה דין כמו ה"ג שבחסד. אך הענין הוא כי תחילת בריאת העולמות הי' מצד כי חפץ חסד הוא כמ"ש בע"ח כשעלה ברצונו לברוא כו' מצד כי חפץ חסד