שפח

מעלה יתירה להיותו מבחי' הדעת דקדוש' בתוקף גדול מאד [ע"כ לבו כלב הארי'] לעבודת ה' כו'. אך מסתעף מזה ההנאת לעצמו [ובעונג ע] ד שאינו [רק] להרגיש עצמו בדבר הגם שהוא דבר שבקדוש' כמו למען שמי יכבד ה' כו' וכמו ערב רב כו' כידוע. וזהו שא' המתפלל צריך שיתן עיניו למטה [ולבו למעלה פי' לבו למעלה הוא בחי' התוקף בלב בהגבהה והתנשאות בתשוקה וחיות מורגשת בעצמו בתכלית כמו ויגבה לבו כו', ואמנם באותו רגע יהיו עיניו למטה] שהוא בחי' הביטול דכח מ"ה ואי"ן אלקי שבמוחו שזהו היפך ממש מבחי' הישות וגסו' תוקף הצמאון שבלב למעלה כמים שמכבה האש ממש, כידוע דמוח החכמ' הוא קר ולח בבחי' יסוד המים שיורד מגבוה לנמוך וזהו בחי' העדר ההרגשה בעצמו מכל וכל כנ"ל בענין אי"ן וי"ש בעצם כו', והוא המוח השליט על הלב להפכו מטבעו שהוא בהגבהה והוא הצמאון שמיסוד האש דבינה לבא, היינו מוח הבינה שהוא חם ויבש ומאיר ביסוד האש שבלב להיות עולה בישות [בתוקף] ההתפעלו' כמו אם רץ לבך כו', היפך ממש מן הביטול דאי"ן כו', וזהו שעיניו למטה ולבו למעלה דבר והיפוכו כא' עיניו דחכ' שבמוח ששם הנשמ' למטה בלב לעשו' מיש אין ממש ולבו למעלה להיות יש כו', ולכאורה איך יהיו ב' הפכי' כאלה כא' אם לבו למעלה איך יהי' עיניו למטה כו' ואם עיניו למטה איך יהי' לבו למעלה בהגבהה, אלא צריך לומר שיהי' העיקר בביטול דאין וביטול דכ"ח מ"ה שבמוח בלב ומה שלבו למעלה הוא [בא] במדה ושיעור מועט רק כפי הצריך לבד [ל] שלימות הדבר דוקא כו'. והענין הוא כידוע [בענין] ת"ח צריך שיהי' בו חלק א' מס"ד שהוא שמיני שבשמינית גסות ומעטרא לי' כסאסא כו' אבל יותר מזה שהוא [חלק ס"ג] נאמר כולו ס"ג בחי' גסו' דקליפ' המן, והטעם לשיעור זה דוקא לפי שמוח החכ' כולל