שכ

דוקא ונק' שמח' ש"מ כו', לפי שהמצוה מצד שרשה למעלה היא בחי' כלי להכיל כל פנימי' ועצמות דאא"ס שבהעלם כו' מאחר שהמצוה נק' פנימי' רצונו והוא פנימי' התענוג שבעצמותו ממש כו', אך ע"י שמח' ש"מ יצא האור הנעלם שבפנימי' ועצמו' לידי גילוי בתוס' אור רב כנ"ל ובלא שמח' נשאר האור בהעלם העצמות ואינו בא לידי גילוי למטה באבי"ע כלל, וזהו שעיקר ענין הג"ע הוא ממעשה המצו' שבעוה"ז דוקא שע"י השמח' דוקא שהוא הגורם ריבוי תוס' האור מראש לסוף בבחי' נובלו' עכ"פ כנ"ל, משום דסוף מעשה דוקא הוא שעלה במחשב' הפשוט' שבעצמו' בפנימי' כת"ר מל' דא"ס דאנ"י ראשון ואני אחרון הנ"ל עד שיבא כל העלם העצמו' לגילוי עי"ז דוקא. וז"ש מה ר"ב טוב"ך אשר צפנ"ת ליריאי"ך שר"ב טו"ב הצפו"ן בעצמו' בא בגילוי לנשמו' בג"ע אפס קצהו כנ"ל בבחי' נובלו' לבד ובעוה"ב יתגלה רב טו"ב הצפון כמו שהוא ממש למעלה ליריאי"ך דוקא שהוא קיום המצות בשמח' כנ"ל וד"ל (וז"ש בעדן עין לא ראתה en.en.עדיין בג"ע רק יעשה למחכ"ה לו בעוה"ב כמ"ש ונחי"ה לפני"ו ממש כנ"ל וד"ל).

אך הנה עדיין יש להבין מהיכן יש כח בשמח' של מצוה לגרום שמחה כ"כ בעצמו' ממש עד שיהי' מזה כל עיקר ענין גילוי תוס' אור רב טוב הצפון וגנוז בעצמות ממש כנ"ל. דהנה ידוע בשרש רמ"ח מ"ע שהמה הנק' בזוהר רמ"ח איברי' דמלכא וידוע שהאיברי' הן בחי' הכלים דאורות דע"ס דאצי' שע"ז א' איהו וגרמוהי חד כמו דאיה"ו וחיוה"י חד כו', אך אע"פ דאיהו וגרמוהי שהן הכלים דע"ס חד מ"מ הן נק' כלים מגבילי' האור כו' והיינו עפ"י מא' קו המד"ה שמודד או"כ כמ"ש מי מד"ד כו', וע"ד הנ"ל בסדר ההשתלשלו' דניתן שיעור ומדה מצומצם בכל שפע מעילה לעלול רק מבחי' מל' שבו כו', וא"כ מהו היתרון מעלה במצו' שנק' רמ"ח איברי' דמלכא שהוא בחי' כלים דז"א כו' אחר שכבר באו במדה ושיעור דקו המדה ואיך נאמר שע"י המצות דוקא יתוסף האור במקורא דכולא עד en.שיורד האור למטה באו"כ דאצי' עד מל' דאצי' בג"ע דבריאה כנ"ל.

והנה באמת יש יתרון מעלה לבחי' הכלים על האורו' (כמ"ש במ"א בענין בנין הכלים שקדם לבנין האורו' וראי' מיצירת הולד בבטן שקדם התהוות החומר דציור איברי' גשמיי' להתהוות הצורה הנפשיו' כמ"ש בע"ח וד"ל). ויובן זה עד"מ באיברי האדם למטה דהנה אנו רואי' שכל חומר יפסיד הצורה או יוסיף כחו