תקמח

וכתיב ה' בחכ' יסד ארץ כידוע ומבואר במ"א. ויש להבין לכאורה למה צירופי אותיו' הדיבור נמשך מכח החכ' ולא צירופי אותיו' המחשבה שהרי [ידוע ד]צירופי אותיו' המחשבה נמשך מבחי' אחוריים דבינה בלבד שנק' מל' דתבונה כו', וכן ה"ג מנצפ"ך דאימא כמ"ש במ"א. אך הענין הוא משום דשרש כח אותיו' הדיבור נמשך ממקור החכ' וכמ"ש לנפש חי' ות"א לרוח ממללא וחי' הוא בחי' פנימי' חכ' ומקורה דהיינו בחי' עצמיות כח ההשכלה שלמעלה מבחי' השגה דבינה [כו' וע"כ] הארת אור זה מתפשט למטה מטה דוקא והוא בצירופי אותיות הדיבור לפי שנעוץ תחילתן בסופן וסופן בתחילתן כמ"ש במ"א, ובזה יש יתרון מעלה לבחי' הדיבור על המחשבה להיות שרש הדיבור בפנימיות אור אב"א ע"כ אור אבא דוקא יסד ברתא בצירופי' שוני' דוקא כו', וכמו התינוק שא"י לצרף אותיות הדיבור מפני שלא נשלם בו הארת אור החכ' עדיין שנק' נפש חי' כו' וד"ל, וזהו פי' כל המאמרים הנ"ל דכל בחי' קדושי דמלכא עילאה מתעטרין דוקא בדיבור פי' קדושי הוא בחי' אורו' ומקיפי' שנק' קדושים מובדלים בערך גילוי אור במקבל כו', ומלכא עילאה הוא בחי' אור אב"א כידוע, והכונה שכל בחי' המקיפי' דאבא מתעטרים בבחי' הדיבור דוקא מטעם הנ"ל וד"ל. וגם מזה הטעם אמר בזוהר דעיקר חילול שבת בדיבור ובהרהור לא עביד מידי, כי כל המשכת קדושה עליונה דאור אבא שהוא בחי' השבת שנק' קודש כמ"ש כי קודש היא כו' וכמ"ש במ"א הכל תלוי בדיבור שממשיך מפנימי' אור אב"א כנ"ל, וע"כ כשמחלל שבת בדיבור של חול מחלל לבחי' קודש העליון דאור אבא והרהור של חול לא עביד חילול בקד"ש דחכ' מטעם הנ"ל וד"ל, והיינו ג"כ ענין הנ"ל בבחי' המשכת מ"ד דחכ' בקריאת התורה ע"י הדיבור דוקא ואין בכח המחשבה להמשיך כו' מטעם ששרש הדיבור בחכמה ע"כ ע"י הדיבור נמשך מקור המשכת מ"ד מפנימי' החכמה ולא ע"י העיון במחשבה שאינו רק בבחי' השגה כו' (ולפי זה הרי מצות גירסא בהלכות פסוקות