רצז

בכלי הדיבור כלל. ולכך נק' פני"ם ע"ש הפנימי' וגם ל' פונ"ה כאשר קוראי' לו נפנה בפנים שזהו הוראה ששם מלובש כל עצמותו כמו פנה אלי וחנני כו' en.ממקומו יפן כו' כידוע וד"ל.

והנה יש עוד ענין א' בדמיון ההפרש כזה שאין בזה מה שיש בזה כו'. ויובן ענין זה יותר והיינו ממה שאנו רואי' בענין התלבשות כח הרצון והמחשבה היותר פנימי שבא בכלי העין לראות הדבר האהוב ושחושב בו בעמקות מחשבתו בעת ראותו להסתכל בו היטב כיונים שמסתכלין זה בזה כו', עד שיש כח בראי' והסתכלות זו להוליד כמו הסתכלו' דבת היענה כו' כידוע, ואין זה רק מפני שמתלבש פנימי' ועצמות הנפש במחשבה זו שבאה בהתלבשו' בהבטת כלי העין עד שכל הנפש נמשכת אחרי הדבר שרואה כו' (וכן בקבלת אור פני מלך הנ"ל מה שמתפעל ביותר עד שיתחזק אור פנימי' נפשו כנ"ל היינו דוקא ע"י בחי' ההסתכלו' שמסתכל היטב באור פני מלך שאז נמשך פנימי' נפשו לקבל בחי' פנימי' שבפני מלך כו') וכירא' כל זכורך את פני ה' כו' כשם שבא לראות כו' וזהו לאסתכלא ביקרא דמלכא שזהו באור פני מלך חיים כו' וכידוע באסתכלותא דז"א בפני' דא"א מקבל שע"ה נהורי' כו'). והנה גם בהבל הדיבור הגשמי באה כח המחשבה בהתלבשו' כנ"ל שאם אינו חושב מה שידבר לא ידע מה ידבר ובכל דיבור ודיבור מלובש מן המחשבה ששייך לאותו הדיבור כו', וא"כ הרי יש יתרון מעלה במחשבה שבהבטת עין הרבה יותר ממחשבה שבדיבור מצד זה. אך מצד אחר יש יתרון מעלה למחשבה שבדיבור על מחשבה שבהבטת העין, דהנה אנו רואי' שראי' שבעין באה בהגשמה מכח הראי' הרוחני' לפי חומר כלי העין שהוא גשמי מאד מלבשת לראי' הרוחניו' בלבוש גס שלה, וא"כ ודאי גם המחשבה הרוחני' שבמוח שבא בראי' זאת מתלבשת בלבוש זה הגשמי עד שבאה בשינוי מהות מרוחניות לגשמיו'. ולפ"ז כששחושב בדבר שרואה בו בכלי העין לא באה שפע המחשבה בדבר זה שרוא' כ"א בדרך דילוג גדול ממהו' למהות כו' יותר מהתגשמו' הדבר שחושב במחשבתו בלא ראי' העין שעכ"פ מציירו במחשבתו