רמט

גאנצי וועלט) כ"א כל הפרנסות הם כהררים התלוים [מנגד] בשערה ממש, וכל מה שיעמיק דעתו וחכמתו ותשוקתו בעניני מו"מ עד שיתפעל נפשו מזה מאוד, סיבת כל הסיבות מסבב בתחבולותיו שיתהפך הענין ויתקלקל עד גמירא ממש שנעשה הצער מזה בתוס' מרובה על העונג שהי' לו מזה וכידוע (עש ווערט דער פון שווארצע בלוטין) אשא תכלא דאכיל ושצי ממש, ואחר שממציא לו השי"ת תרופה ותעלה יתקלקל ג"כ עד שכל ימי חיי הבלו תלויים ואינו בטוח לאמר מצאתי מזור ותעלה על כל ימי חיי, כי גם העשירים הם תמיד בסכנה עצומה כנראה בחוש. ואם יהי' משאו ומתנו באמונה בלי [שקר] עוול ואיסור אזי בוודאי תטהר הנפש ותשכח כל מיני עוז התקשרותה בתענוגי הבלי הזמן. וכמו"כ נמצא בעבודת ה' למטה והוא כשיעשה חשבון ברור ואמיתי מירידת נשמתו ממקום גבוה כ"כ ויראה איך שרע ומר עזבו את ה' חיי החיים ממש מכל פרט ופרט יתמרמר ונעשה לו מזה גופא צער עמוק עד שמואס באמת כל תאווה. ונמצא מובן מזה שחוש התאווה שורפת ומכלה ממש כל מיני עונג והרגשה בהיפוכו בצער עמוק מריחוקו וד"ל. ולכן אין עומדין להתפלל אלא מתוך כובד ראש שבזה יסור ממנו כל תענוגי בני אדם שמסתירים לחיי נפשו שתהי' אהבת לבבו [שלימה] זכה וברה [לה' לבד] וד"ל.

והנה כ"ז אינו מועיל רק למדות דעמלק כי עיקר הגיהנם הוא מה שעושין צער עמוק לנפש מחמת שהנפש רואה עיקר חיותה בחי' ביטול הנ"ל ולבושי' וכוחותי' מסתירים ע"ז כנ"ל, אבל בחי' דעת דראש דעמלק הוא תאוות הנפש בעצמה להרגיש חיותה ומזה שדי תיכלא בכולא. וא"כ גם בהפרדה מהגוף מקיפה תשוקתה עד שבחושך הולך ואינו רואה אור כלל כי המות נדבקה בה ואינו קשה לה ההסתר מחמת שאינה רואה לעולם חיותה כי כל החיות שלה בעוה"ז הי' המות