ער

(ובהטירחא שמטריח [א"ע] בעבודת המלך בכל נפשו הוא מקיים מארז"ל יגיע כפיך כי תאכל כו' אשריך בעוה"ז וטוב לך בעוה"ב, שבודאי הפי' שצ"ל ג"כ יר"ש, דאל"ה בודאי לאו מעליותא הוא במה שנהנה מיגיע כפו, והנה ירא ה' ג"כ כנ"ל).

ולהבין כ"ז באר היטב, גם להבין איך בהצער שמצער א"ע נחשב לו כאלו עשה, צ"ל תחלה מ"ש אאע"ה להקב"ה אם בני חוטאים במה יתכפרו [א"ל] בעולה וקרבנות התינח בזמן שביהמ"ק קיים, בזמן שאין ביהמ"ק קיים מה תהא עליהם, א"ל הקב"ה כבר כתבתי זאת תורת העולה כו' כשיעסקו ישראל בתורת עולה מעלה אני עליהם כאלו הקריבו עולה כו', ולכאורה תמוה כי אם יש כח בתורה לכפר כאלו הקריב כו' הלא התורה היא נצחית וא"כ למה לא יועיל לימוד התורה כקרבן גם כשביהמ"ק קיים, ולמה הוצרך אז דוקא עולה וקרבן כו'. אך הענין הוא כנ"ל דתומ"צ בלא דו"ר שהוא רעו"ד לא פרחא לעילא, ולכן כשביהמ"ק קיים לא הועיל לימוד התורה כעולה וכקרבן שלא הי' יכול להתלבש באמת הרעו"ד בלימוד התורה בלי עולה וקרבן, כי רעו"ד היא שרוצה לעשות רצונו ית' באמת ורצונו הוא להביא קרבן. [ו]לכן לא [הי' ] יכול[ים] להתלבש [אז] הרעו"ד כ"א בהקריב את קרבניהם [דבידו הי' לקיים לימודו], אבל לאחר חורבן הבית בעוה"ר יכול להתלבש הרעו"ד בלימוד התורה ממש, והוא ע"י הצער מזה שאינו יכול [לעשות ו]לקיים מצותיו ית' שלבו רוצה לעשות [רצונו ית'], אך מאת ה' היתה זאת מחמת עוה"ר, והוא מצטער מזה [ב]מאד [על העדר המצוה], כי רוצה מאד לקיים מצותיו ית' שיהי' לו ית' נח"ר מעבודתו, והנה לפי ערך הצער כ"ה ערך התענוג (למשל אדם שמתענג מאיזה דבר ואם אין לו אותו דבר הרי הוא מצטער, אבל אם לא הי' מתענג מאין לו צער בהעדר אותו הדבר ומה איכפת לו) ומהצער ניכר שאם הי' לו הדבר ההוא הי' מתענג, ולכן נחשב הצער כמו התענוג ומתלבש ב[תוך] לימוד התורה להיות גדפין לפרחא לעילא ולהיות כאלו הקריב כו', כאלו הכ' מרמז לבחי' כתר, פי' דודאי לא זהו הקרבן ממש, רק כמו שעיקר הקרבן עצמו כשמקריבו ברעו"ד הרי הוא עולה לשרשו שרש המצות בחי' כתר שהוא בחי' עונג שהקב"ה מתענג נח"ר לפני כו', כן בלימוד התורה ברעו"ד והצער ההוא