רמח

ממש הצער דאש דלמטה לגבי בחי' אש דלמעלה הנ"ל. ומי הוא האש הנה הוא אש ותשוקה דחמדת עוה"ז בהיתר ואיסור כנ"ל. וכל מה שהנפש תתפעל בחמימות ותשוקה יתירה, יותר תדבק נפשו בזה ונעשה מזה יסורים קשים לנפשו להפרידה מחיי עצמותה (ודוגמא מזה מצינו למטה בעמידת צדיק גמור בתפילה באה"ר ונפש שוקקה ויבא לנגדו גוי וטמא לבלבלו שממש כל חייו אינם חיים), ודוגמתה בגיהנם שכל תשוקה ואש זרה דעוה"ז מסתירים ומצערים אותה, כי רואה היא האמת והאש הנ"ל מסתיר עלי'. ומקבלת צער ויסורי' כ"כ בכל שעה ושעה שתשכח על כל העונג שהי' לה בכללות תענוגי עוה"ז כי הצער הוא כיווץ והסתלקות הנפש מכוחותי' שהן בחי' המשכה וגילוי אור הנפש להתמשך כו' וכנ"ל (וכידוע שבחולי ר"ל שכוח ישכח לגמרי על כל תענוגי בני אדם וגם אם יבריא נשכח ממנו ע"י חולי גדול כידוע מענין ר"י כד חלש איעקר תלמודו ממנו), ואחר קבלתה הצער מכל פרטי הדברים שבעוה"ז שנעשה מהם בחי' אש ונחשים ועקרבים וכמבואר בתלמוד ומדרשי רז"ל, הכל כאשר לכל הוא בחי' תיסרך רעתך הנ"ל עד שנשכח כל העונג דיש ודבר שהי' לו בזה נעשה נקייה ונטהרה רוחו ונפשו כדבר הנזרק באש שתסיר כל חלודה, כמו"כ ע"י אש אוכלה דיסורים הנ"ל שיגיע למהות הנפש בעומק אחר עומק בעצמותה יותר מן העונג וחיות שהי' לה בעוה"ז ויוצא מן הגיהנם. והנה ידוע מיסורי גיהנם הקשים וכנ"ל ולכן מחסדי ה' עלינו מאיר ומזכך אותנו בכור העוני והבלבול בעוה"ז שישכח בזה לגמרי על כל חושי התענוג שהי' לו בעוה"ז. ואברהם בתפלתו פעל כל זה וכידוע מאמר הזהר הוציאוה בגלותא ותשרף בשלהוביתא דטיהרא, וכנראה בחוש שברוב הדאגה והבלבול דסיבות פרנסה ישכח על תאוותו ממש בהיצר לו והוא בחי' גיהנם בעוה"ז, וזהו והיו חייך תלואים לך מנגד וכנראה שבזמן הגלות אין שום א' מישראל שיעשה תכלית גדול שיהי' לבו נכון ובטוח בזה (ער האט פארזארגט דיא