כו

[של הנפש] שהם למ"ד מ"ם דצלם הרי אלו נשארים בבית האבל כי אינם יכולים להפרד כ"כ בנקל משום שנפרד ונפטר בו, וזהו שארז"ל כל ז' ימי האבילות באה נפשו של המת אל ביתו, והוא סוד של המקיפים של הנפש, אמנם הם הולכים ובאים כי הם רוצים להיות בבית שמת שם המת ונפטר בו וגם רוצים להשתתף עם נפש הפנימית שבו ולכן הולכים עה"ק וחוזרים לבית, אמנם בכל יום מז' ימי האבילות מסתלקת מגוף א' מן המקיפים ונשאר דבוק עם הנפש וכך הם עושים עד כלות ז' ימי האבילות ואז נשלמו כלם מלהסתלק ומתקשרים עם הנפש בקבר, ולכן תקנו ז' ימי האבילות בעוד שעדיין נפש של המת בבית האבל, ואמנם כאשר הי' המקיפים עדיין בבית האבל אזי הקליפות הם נאחזות מאד בנפש המת כי בבחי' מקיף אין להם שום אחיזה, ובכ"י מסתלק כח הקליפה עד כלות ז' ימים ואז אינו נשאר שם רק מה שהוא בחי' הכרחיות לשאר שם בעוד שהבשר קיים כו' ע"ש. ואמנם מה שמתחיל מחלק המקיף לילך בקבר הוא מלמ"ד דצלם יום א' דעת יום ב' בינה יום ג' חכמה ואז הוא עיקר דין המת בקבר כנודע, ומשם ואילך שהולך בחי' המ"ם דצלם מתמעטין הדינים, ולכן נוהגין האשכנזים שלא לעשות ציון על הקבר רק אחר ז' ימי האבילות, כי ענין בנין הציון הוא לתת כח אל המקיף לעמוד שם ואם יבנה הציון קודם שיבא לשם נמצא שאז נותנים כח אל הטומאה הנאחזת במת שישאר שם ולא תלך, דוגמת הבונה בית ואינו מזכיר שם שמו ית' ששורה שם רוה"ט כו', אך אחר ז' ימים שאז בא המקיף אז מצוה לעשות ציון ולהכין כסא למקיף כו' עכ"ל הלק"ת הנ"ל.

והנה מובן מכל הנ"ל כי במקום מנוחת הצדיק שם שוכן פנימיות נפשו שהוא בחי' צ' דצלם, ובבנין הציון על קברו שוכן בתוכה בחי' מקיפים שהם למ"ד דצלם כמבואר שם באריכות, ובוודאי המקום ההוא קדוש יאמר לו ושם יכול