כה

שהוא בחי' רוחא דשביק בגווה (שאין האשה כורתת כו' אלא למי שעשאה כו', לכן אף שנפרדה ממנו רוחו מקשקש תמיד בגווי ואינה יכולה לקבל כו', וזהו שהפליגו בזוה"ק שלא לישא אלמנה ע"ש כידוע), והוא ענין הרצון שיש לאדם ליסע אל מקום מנוחת הצדיק כדי לעורר את האהבה כי אם הי' נפסק ח"ו לגמרי לא הי' לו גם רצון לזה כלל, וככה רוח זה דשביק בגווי יכול הוא לעורר [את] רוח רבו מחדש בעוז אה"ר והכנעה עצומה ויגיעה גדולה לקבל ג' מדות הללו שהם אמונה ואה' ויראה כנ"ל כמו שהורהו רבו כנ"ל.

אמנם מה שצריך ליסע דווקא אל מקום מנוחות קדשו לעורר שם את האהבה יש בזה ב' טעמים, הא' הוא ע"ד הפשוט כי ע"י הנסיעה בתשוקה נפלאה יהי' מזה העלאת מ"ן גדולה, ואח"כ בבואו לשם עם כח האמונה גדולה בוודאי יתבטל ממציאותו לגמרי יכוון עצמו לקראת אלקים בהכנעה רבה במס"נ ממש וישפוך שיחו לפני ה' מעומקא דליבא על שנתרחק לגמרי כו', ועי"ז יערה ה' עליו רוח ממרום והוא רוח רבו שיש לו חלק בו להחיות נפשו באור תורה ועבודה של רבו כו', והב' הוא ע"ד מ"ש בלק"ת של האריז"ל בסוד קבורת המת ודיני האבילות, ותוכן דבריו בקיצור הוא כי האדם יש לו נשמת פנימיות ומקיפים כו' דוגמת הצלם דז"א כי צ' הוא בחי' פנימית ולמ"ד מ"ם [הם ב' מקיפים ל'] הוא ג' מקיפים ומ"ם הוא בחי' ד' מקיפים הרי ז' מקיפים, והאדם בהיותו בחיים חיותו יש בו כל המקיפים הנ"ל. אמנם למ"ד יום קודם שמת האדם מסתלקים ממנו בחי' המקיפים שהם צלם על ראשו וזהו שכתוב בזוהר עד שיפוח היום ונסו הצללים כו' (שהם צללים הנ"ל), ואמנם בשעת פטירתו של אדם הם חוזרים אליו כולם יחד בכדי שיסבלו כולם צער מיתה מהעונשים וז"ש תוסף רוחם יגוועון, אמנם בשעת פטירתו של האדם הנשמה והרוח הולכים עם המקיפים שלהם אל מקום הרא[וי] להם כו', והנפש עם ז' מקיפים שלה שהוא הצל דצל"ם (כנודע שיש צלם [מ] נרנח"י). ואמנם צלם של הנפש נחלק לפנימיות וחיצוניות הפנימיות הוא הצל דצל"ם והוא ההולך עם הגוף על הקבר כמ"ש ונפשו עליו תאבל, אך הז' מקיפים