רמו

מינים ממינים שונים בבנ"א בזה. ומזה נראה שאותו הדבר שנוגע בבחי' עומק הנפש יותר תתבטל עונג הנמשך ממנו ואינו בבחי' ביטול לגמרי כי יש לו חוש ואהבה גם לזה כנ"ל, וכמו"כ כשהוא ברוממות הנפש לא נמצא אור וחיות מדת הנפש והראי' בעבור אותה הסיבה והרוממות כשיבוא לעצמותו (צו זיך) אזי השנאה כמקדם. וכן במדת הקימוץ הוא מחמת דעת והרגשת כל פרוטה ופרוטה ומ"מ ברוממותו יפזר ממונו להתעלס באהבים והכל מטעם הנ"ל שאין זה כל הנפש רק עד שתתרומם למקום גבוה מזה ובהבטל הסיבה הוא חוזר והדר לטבעו כנ"ל. וכן אנו רואים ההפשטה מזה בעת ביטושו שישכח על תאוותו באכילה [ושתי'] ומשגל מזה נראה שלא כל הנפש בזה. אבל בחי' ראש דעמלק הוא מה שאנו רואים שלא תתבטל ותשתנה לעולם כל עוד שנפשו בו כמו הקמצנים והכילים שגם בעת רוממותו אינו זז מטבעו ובשעת מעשה מדקדק על כל פרוטה ופרוטה או בשנאה הנ"ל הוא בתוקף ועוז שלא יוכל לסבול המנגדו לעולם, או כמו שגם בעת ביטושו מבעט ביסורים ואומר יעבור עלי מה ביני לביני צריך למלאות תאותו המושרשים, ואדרבה נעשה כבהמה ממש (ער צו לאזט זיך נאר נאך צו געבין זיך) ואין זה אלא מצד תאוות הנפש בעצמה להרגיש עצמותה. והוא מצוי בנערים המורגלים למלאות תאוות נפשם (נאך צו געבין זיך מנערותם) לכל אשר תשאלם נפשם ולזה יש בו תשוקה וחפיצה לכל דבר שנמצא בו הרגש ועונג הן באכילה הן בממונו והן במשגל (נאך צו געבין זיך אין אלע תאוות מקטן ועד גדול) וזה נק' גס הרוח (א גראבער רוח) כי טבע הרוח ליכלל וליבטל במקורו וזה טבעו בהיפך רק להרגיש עצמותו בבחי' יש ופירוד ממקורו, וזה ראש דדעת שלא תשתנה לעולם כנ"ל. ואין ב"ד בא אלא בהיסח הדעת הזה (מען זאל זיך אפ רוקין און פאר לירין דעם דעת והרגשה) [ויהי' ההרגשה באלקות] כי כולם ידעו אותי en.ממש. וזהו עיקר המעמיד והמקיים לכל הז' מדות שלא ישתנו לעולם וכנ"ל.