רכח

באמצע הילוכו כו', ומכ"ש כאשר מפסיקי' כח מרוצת השפע מ"ד בשעת ההילו"ך בחוט שנתעכב שם ובפרט בכליות כו' כידוע שעי"ז הי' מהראוי שיחלש כמו בסוף היפך ההתגברות של הלהב כו' וד"ל.

אך הנה תחלה יש להקדים בתוס' ביאור בענין ובחי' יסוד למה נק' לבר מגופא כנ"ל, להיות ידוע שבחי' יסוד הוא בסוף קו האמצעי דת"י שהדעת כולל חו"ג והת"ת כלול מחו"ג וגם בחי' יסוד מתכלל מחו"ג שבנו"ה שהנצח ענף החסד וההוד ענף הג', ונמצא שביסוד הוא בחי' מזיגה והתכללות היותר אחרון שאחר כל המזיגות וההתכללות שבדעת ות"ת ונו"ה בפנימי' וחיצוני' כו'. וביאור הדבר הנה מבשרי אחזה כו' בהיות ידוע שבחי' הדעת הוא ממוצע בין ב' מוחין דחו"ב שהוא תרין עטרין דחו"ב עטרא דחסד ועטרא דגבורה כו' (ונשים דעתן קלות אין להן רק עטרא דגבורה שמסט' דאימא וחסר להן עטרא דחסד דאבא ע"כ דעתן קל"ה קל ה"א בחסרן ה"ח דאבא כו'), והדעת כולל לחו"ג דאו"א וע"כ יש בכח הדעת להטות אור השכל לחו"ג בכמה אופני' ובחי' שונות לפעמי' מטה אור השכל כלפי חסד לזכות באופני' שונים כו' ולפעמים מטהו לדין באופנים שונים כו', ובכל הטיי' יש מזיגה והתכללות שונות בריבוי אופני' שונים ובכולם הוא דבר והיפוכו דוקא ולא שיהי' נוטה רק בענין מדה א' לבד רק חסד או רק דין אלא בכל דבר יש בו עצמו המנגד אליו דוקא דבר והיפוכו, וזהו עיקר ענין ההתכללות והמזיגה כידוע, וכמו ע"ד דוגמא מ"ש כי יצר לב האדם רע כו' ע"כ לא יענש ואעפ"כ יהיו ימיו ק"ך כו', דהיינו לא לענשו במבול לשחתו לגמרי וגם לא יאריך ימים כ"כ והכל משכל וטעם א' זה כי יצר לב כו' שבו כלול דבר והיפוכו זה וד"ל, וכך יוכל בחי' הדעת להטות השכל בכמה מזיגו' והתכללות מדבר והיפוכו להיותו בחי' המכריע לב' הדיעות דחו"ג שבשכל בכמה מיני הכרעות שונות כמו משק"ל הק"ו של המאזנים