תכז

חכמה זו ממקורה כנ"ל וד"ל. ונמצא שבחי' ע"י סתם הוא סוף בחי' עצמי' התענוג שבחכ' דא"ק וזהו זכר רב טובך יביעו פי' רב טובך הוא מקור כל התענוגי' ורק זכר ממנו נמשך לאו"א דאצי' והוא מבחי' ג"ר דע"י סתם שהוא כמו התענוג בפרט שבשכל פרטי כנ"ל וד"ל.

[ג] והנה גם בחי' עצמי' התענוג הנ"ל הרי הוא מקבל מבחי' סוף עולם הא"ס והוא שמקבל מבחי' מל' דא"ס בחי' סוף עולם הא"ס כו' האותיות דשמו הגדול כו'. וה"ז עד"מ באדם למטה כאשר יורד מעצמותו לבא לכלל תענוג סתם ולא מדבר תענוג הפרטי שאין זה רק מבחי' גילוי אותיו' דעצמות נפשו משא"כ כשהוא טרוד בהעלם עצמותו ממש שאינו נפנה כלל לבא לידי בחי' תענוג העצמי ג"כ כו' וד"ל. ובכ"ז יובן מ"ש בזוהר בכמה דוכתי דכל הנאצלים בשם הוי' בכלל הוא רק בחי' רזא דשמי' בלבד כו' ואפי' בבחי' קוש"י שהוא בחי' פנימי' ע"י ששרשו בבחי' מל' דא"ס סוף עולם הא"ס גם זה [אינו] רק בחי' אותיו' שמו בלבד בחי' השפלה וירידת עצמות אורו כנ"ל ומכ"ש מיו"ד דחכ' ולמטה כו' וד"ל.

והנה יש להקדים עוד ענין א' בביאור מל' דא"ס הנ"ל שהוא רק בחי' חיצוני' התפשטו' [בלבד] כו' כמו בחי' חיצוני' התפשטות המלוכה והממשלה על זולתו הנפרד כו' שזהו בחי' מל' דאצי' למטה בבי"ע כו'. ויובן זה ממשל הידוע מבחי' אותיו' הדיבור בהמה"פ, דהנה ידוע ומבואר במ"א בענין בחי' אותיות הדיבור במבטא הגשמי' כמו אותיו' דטלנ"ת מהלשון ובומ"ף מן השפתיים, שאין הלשון והשפתיים כמו חומר מוכן לקבל צורת האותיו' הללו דוקא גם לא כחומר כלי העין לגבי הראי' הרוחני', שא"כ הי' התינוק והבהמה יכולי' לדבר כמו שיכולי' לראות בעין ולשמוע באוזן ולהשכיל בכלי המוח כו', אלא האותיו' הללו קבועי' בעצם הנפש בכחות הרוחניו' [ד]שכל ומדות ונק' רוח ממללא שהיא נפש המדברת כידוע רק שמתלבשים בה' מוצאות [הפה] בדרך הלבשה בלבד להיות נראי' בהגשמה קול ואות גשמי' בלשון ושפתים, אבל אין להם שייכות ויחוס עם גשם הלשון והשפתיים כלל לא כמו חומר העין כו' ומכ"ש שאינו כמו [קול] הכינור שהקול יוצא [מהכאת העץ ב]חללי הכינור, או כאשר מכין עץ בעץ וכה"ג,