רמד

ההתפעלות והחמימות בזה. משא"כ למי שדעתו אינו בזה ונמצא בעסקיו רק זיו הנפש ולבושי' ואינו רק טפל ואגב בשביל שימצא מזון לנפשו לעבודת ה', וע"כ התורה והתפילה הוא העיקר. ומחמת זה יש שינוים רבים בקימוץ ופיזור לצדקה מטעם זה ממש שמי שיש בו ההרגשה ביותר באותה התאוה אז הממון הוא נוגע לנפשו וא"א לו להניח נפשו שבכל פרוטה ופרוטה הוא מרגיש תוספות חיות ובהעדרו מרגיש הסתלקות חיותו ממש, משא"כ למי שהמו"מ הוא טפל וע"כ עיקר המכוון והחיות הוא לעשות צדקה וחסד וד"ל. וכמו"כ בבחי' תאוות המשגל כולם מולידים מדור דור וא"א להוליד באבר מת מ"מ אנו רואים חלוקי מדריגות רבות בזה שיש בנ"א שבהתהוות איזה סיבה שיחסר לו תאוותו מזה יבא לידי מקרה רע ח"ו בלילה, ויש שנוגע לו הדבר יותר עד שנופל בעבירות חמורות ח"ו, והרבה בנ"א הגם שיש להם החוש מ"מ ישלוט ברוחו עד שאינו נוגע לו הדבר כלל, והכל מסיבת הדעת כנ"ל שמי שיש לו חוש ההרגש חיי נפשו ועושה בנפשו התאווה זו [חיותו] מחמת שיש בה תענוג מורגש מאד הוא כלי לחיותו ומחמת זה נדבקה נפשו וקשורה בחבלי עבותות תאותו ובהעדרה תחסר אור וחיות נפשו. ומטעם זה ארז"ל אין קישוי אלא לדעת הנ"ל. ורוב הטומאה הנ"ל הוא בלילה בשינתו שעולים ונכללים גילוי הארת הנפש בעצמותה ונשארה הנפש בעצמה אזי יבא בעצמו לידי זה וד"ל. ומטעם זה הרהורי עבירה קשים מהעבירה [עצמה] כי העבירה גופא הוא התפעלות הנפש בהיות לפניו המעשה אבל ההרהור הלא אינו המעשה לפניו ומדוע מהרהר בזה, אם לא מחמת שנפשו יודעת זה העונג ומרגשת בעצמותה לכן גם שאין הדבר מוכן לפניו מ"מ כ"ז שנפשו בו הוא שם, וכידוע שכח הזוכר תלוי במוח הדעת שכל מי שלומד ומקבל עונג וחיות מזאת ההשכלה תדבק נפשו בזה מאד וגם שיתלבש במחשבה ולבושים אחרים מ"מ הנפש שם היא ובטלים ונכללים כל גילוי זיו הנפש לעצמותה כביטול זיו השמש בשמש, משא"כ במי שלומד בלי קבלת העונג אינו מלובש בזה כ"א זיו הנפש ולבושי' ולכן בהתלבשותה בלבושים אחרים תסתתר ותתכסה הזיו בלבושים אחרים, ולכן סעודה גדולה זוכרין זמן מה וסעודה קטנה מהר תשתכח מהנפש מסיבת העדר הרגש העונג והחיות וכל שבא en.en.בהרגשה יתירה יותר תדבק בה נפשו ולא ישתכח ממנו וד"ל.

וכמו"כ במדת הגבורה הוא הכעס וההקפדה על המנגד נגד רצונו הוא ג"כ עיקר סיבת הקיום מהדעת הנ"ל כי אנו רואים ג"כ חילוקי מדריגות שונות בזה