רמג

להיות בגופם בלתי מזון ולבוש וכל מיני מציאות, אך התלבשותם בזה הוא רק [דרך] זיו וגוון לבד ומחמת זה כל תאות העולם הוא בבחי' קרירות בהם ודרך טפל en.en.ואגב לבד מחמת שרצון ה' וחפצו לבד הוא העיקר (וכמאמר בע"כ אתה חי).

ולהבין בדרך פרט איך שכל מדה עיקר חיותה וקיומה הוא הדעת דוקא הוא כך, בחי' חסד דקליפה הוא עיקר המתאוה כמו לאכול ולשתות ואנו רואים שזה אוכל וזה אוכל ומ"מ אנו רואים הפרש גדול ביניהם והוא זה שלאחד אם יחסר לו המזון בשר ודגים מרגילותו נוגע לו עד הנפש עד שנחלה וכ"ש כשיחסר לו לחם כמו בתענית וכדומה, וכמה בנ"א שאינו נוגע להם הדבר ואוכל גם דברים שאינם ערבים ומתוקים כלל וגם בתענית אינו נוגע כ"כ וגם לא יכשל במאכלות אסורות ח"ו, ויש בנ"א שא"א להם למשול ברוחם עד שיוכשל ח"ו במאכלות אסורות. ועיקר ההפרש ביניהם הוא מחמת העמקת הדעת שהוא הרגשת נפשו בחיותו ועושה התאוה לאכילה כלי שירגיש בזה העונג ומחמת זה תמשך הנפש בזה ותדבק בזה ומחמת זה א"א לו להניח עצמותו עד שיכשול בה ח"ו (בל"א דעם לעבין קען מען דאך ניט לאזין). וכל מה שתמשך הדעת באותה התאוה יותר תדבק בה הנפש יותר ומחמת זה יש חלוקי מדריגות רבות בזה, אבל אם דעתו והתקשרותו בזה מטעם שהוא ית' המחי' ונמשך זיו וחיות ממנו ממוצא פי ה' שבמאכל, לא יגיע כלל לנפשו העדר עונג המאכל ואפילו תענית, כי מוצא פי ה' מחייהו ומחמת זה אינו סותר לו התענית וכש"כ שבתועבת ה' כמו במאכלות אסורות תמאס נפשו. וכמו"כ בתאוות הממון אנו רואים חלוקים רבים ומינים שונים מאחד לחבירו שכמה בנ"א עוסקי' במו"מ עד שתדבק נפשו ממש שאין לו פנאי להפנות עצמו לקבוע לו עיתים לתורה, וגם בשעת התפילה הוא מלא מח"ז מן העסק שמבלבלים אותו, ויש כמה בנ"א היפך זה שבשעת עסקיו הוא ג"כ אינו מוטרד ואין זה אלא שלזה יש בו דעת להרגיש חיותו וממציא לנפשו כלי שירגיש בה תאוות הממון ומחמת זה תתמשך הנפש ותדבק בה ובמקום הנפש שם נגררים לבושי הנפש כמו המח' ודיבור ומחמת זה גם בעודנו פנוי וחושב או מדבר ד"ת או תפילה מ"מ הנפש נשארה שם ואינו כאן כ"א זיו והארה מן הנפש. והסימן לזה