תכד

כידוע דאופן מקננא בעשי' הרי הוא בבחי' נה"י בלבד שהוא רק בחי' הודאה, ואמנם אעפי"כ יש בהם בחי' הביטול דכח מ"ה מאחר שהמה משתחווי' וכל השתחוואה הוא בבחי' הביטול דחכ' כידוע ע"כ נק' אופני הקדש בבחי' החכ' שנק' קודש העליון כידוע, וע"כ משתחווי' וסובבי' שהוא הגלגל שמתגלגלי' תמיד בסיבובם [מ]פני הארת כח מ"ה דחכ' שמאיר בבחי' נה"י דוקא, ובזה יש להם יתרון מעלה ומדריגה על השרפים הגם שהשרפים המה בבחי' חב"ד דבריאה בבחי' היושר כנ"ל כמשי"ת בעז"ה וד"ל.

והנה להבין כ"ז יש להקדים תחלה בבחי' וענין פי' דאוא"ס עצמו שכלול מי"ס ובחי' מל' דא"ס הוא בחי' האחרונה שבו הוא רק בחי' גילוי הארה בבחי' אותיו' בלבד, והכל הוא עדיין בבחי' אור העצמי רק שהוא בחי' גילוי ראשי' אור העצמי', כי פי' אוא"ס אינו מהות[ו] העצמי רק אורו בלבד כידוע אבל גם [ב]בחי' אורו יש י"ס כח"ב אור רצונו וחכמתו [ית'] העצמיי' כו', ובחי' המל' הוא בחי' גילוי אותיו' בלבד שנק' שמו הגדול כמארז"ל הי' הוא ושמו בלבד, ובלשון הזוהר גליף גליפו בחי' חקיקת אותיו' בטה"ע בחי' עצמות אוא"ס כו' והוא אשר נתפס עצמי' האור בבחי' שם, כמו עד"מ שם האדם שנתפס ומלובש בו כל הארת עצמותו לקרא אותו בשמו כידוע, וזהו הודו על ארץ כו' פי' הודו בבחי' הארה דהארה כמו ונתת מהודך עליו דהיינו מזיו ואור פניו נמשך האור לזולתו שהוא רק הארה דהארה בלבד, וכך כי נשגב שמו גם מל' דא"ס הנ"ל והארה הנמשכת משמו נק' הודו הוד שמו הגדול, אבל עצם הזיו דאור מל' דא"ס נאמר בו הוד והדר לפניו בעצמותו ונק' הוד מל' כמו שהמלך לעצמו משא"כ כשמאיר הודו לזולתו כו' וד"ל. והנה בחי' מל' דא"ס הנ"ל נק' סוף עולם הא"ס כמבואר בס' עמק המלך והוא עד"מ כמו אותיו' הדיבור שהוא סוף גילוי אור השכל והרצון והתענוג כידוע, כך בחי' אותיו' שמו הגדול הנ"ל הוא סוף גילוי של הרצון ותענוג וחכ' שבעצמו'