רמב

ולהבין כ"ז הנה כל מדה הוא מדידת הנפש בחסד או בגבורה והוא רק זיו והארה מן הנפש, וידוע שזיו וגילוי הוא רק ההמשכה בבחי' אין שתשתנה לפי ערך הכלים אבל אין בה שום המשכות ממהות ועצמות הנפש, כמו"כ כל מדה הוא בחי' זיו וגוון הנפש. ולכן כח המתאוה שבמדות תיכלל בבחי' הקדושה ממש, כידוע מכח המתאוה למאכלים ערבים בשבת אותה התאוה ממש נכללת בתכלית הקדושה וכמ"ש וקראת לשבת עונג במה מענגו כו' ואומר ע"ז דא היא סעודתא דעתיקא קדישא ממש, וכמ"ש פרש חגיכם ולא פרש שבתכם. אלא עיקר ומעמד המדות שלא תשתנה הוא בחי' הדעת דקליפה שהוא המשכת מהו"ע הנפש ממש כמ"ש גם בלא דעת נפש לא טוב ומתרגם דלא ארגיש נפשי', כי הדעת הוא הרגשת החיות (בל"א ער וויל הערין ווי ער לעבט) והוא בחי' עומק העונג שבתאווה והנחת הנפש ברצונו להרגיש העונג בתשוקה מורגשת הוא בחי' הדעת ועושה התמשכות הנפש בתאוה זו. כמו שאנו רואים בחוש שגם בקטן ימצא התפעלות המדות לכסף וזהב ומ"מ אפשר שיסיח דעתו מזה ע"י פיצוי [בדברי] הגדולים עד שישכח על תאוותו, משא"כ בגדול שמרגיש שזה נוגע לעצמות החיות א"א לשנות [תאוותו ו] דעתו כי בהרגשה נמשך עצם הנפש בדבר האהוב לו ותדבק שם, ואם גם שיסיח דעתו ויתלבש במח' ובלבושים שונים מ"מ כ"ז שהנפש בחיים חיותה היא קשורה בדבר ההוא. והסימן לזה הוא עוצם ההרגשה בשעת מעשה בחמימות יתירה והוא מחמת שתשוקתו להרגיש חיותו, וכל מה שפועל ועושה בהתפעלות וחמימות נתוסף בו חיות ומחמת זה א"א לו להתפשט מתאותו זאת כי א"א לו להניח חיותו וד"ל. וכמו שאנו רואים שגם בצדיקי' נמצאו כללות המדות כמו אכילה ושתי' ומשגל ומולידים בנים ואין לך אדם שאינו אוהב א"ע ומ"מ הם מופשטים בתכלית מכל הבלי העולם ממש וחבוקי' ודבוקי' בא"ח ממש גם בעודם בגופם ממש, אין זה אלא מחמת שעיקר רצונם וחפצם להכלל במקור החיים כמ"ש כי הוא חייך ממש ותשוקתם להרגיש חיותם בהתפעלות עצומה וזה נק' דעת דקדושה ע"כ נמשך כל מהות נפשם לדבקה בו ית', וגם שא"א להם