כ

האדם שנק' יסורים של אהבה אפי' בבני חיי ומזוני שמבטשים לאדם כדי להשיבו בתשובה שלימה מקרב [איש] ולב עמוק ביותר, וראי' מר"י שאמר דין גרמא דעשיראה ביר שבודאי הי' אצלו יסורים של אהבה כנ"ל.

והמדריגה הד' הוא מה שהולכים על קברי הצדיקים שהיו יודעים ומכירים אותם בהיותם בחיים כו' אזי מצד תוקף אמונתו שהי' מאמין בו בעודו בחיים חיותו שהוא איש אלקי קדוש יאמר לו, וכשהי' נכנס אצלו בהיותו בחיים חיותו הי' מתבטל ממציאותו כשנכנס להיכל כבודו כו' מצד גודל הבושה וההכנעה שמתבושש ונכנע מפני הצדיק עד שנעשה כאבן דומם ממש ולא יכול לדבר כו', כי זהו אמיתות הביטול כמ"ש אדני שפתי תפתח כו', וכמו"כ כשהולך על מקום מנוחת קדשו מתבטל שם ביתר שאת כו' כי גדולים צדיקים במיתתן יותר מבחייהן, ומצד תוקף אמונה הגדולה שמאמין בקדושת נשמתו הקדושה והטהורה שעלתה כבר למקומה למעלה מעלה בעילוי אחר עילוי והשראות (נ' שצ"ל והשארות) הנפש הנשארת על הגוף בקבר כמ"ש ונפשו עליו תאבל שהולכת עמו בקבר כמ"ש בלק"ת, וגם מקיפים של הנפש מתקשרים עם הנפש שלזה מצוה לעשות ציון על הקבר שהוא כסא למקיף כידוע ומבואר בלק"ת, הנה בודאי כשיבוא אל מקום קדושת מנוחות הצדיק ומצייר לפניו דמות פניו הקדוש והטהור תפול עליו אימתה ופחד יותר מבחיים חיותו, כי אז הי' בגדר גוף גשמי ועתה הנפש של הצדיק היא ברוחניותה כמו שהיא, גם יכול הוא לבוא עי"ז לבחי' ביטול במציאות ויר"ע ממש, וענין יר"ע היא הנזכר בסידור בהערה של תקון חצות שהיר"ע היא יראה פנימית והיא יראת בושת כמו המתבייש מאדם גדול וצדיק מפני שפלות ערכו לגבי הצדיק הוא מתבטל ממציאותו לגמרי עד שכלא נחשב הוא, ועד"ז הוא יר"ע שמתבושש מגדולתו ית' שלגדולתו [ית'] אין חקר שאא"ס למעלה עד אין קץ ולמטה עד אין תכלית, שזהו מ"ש אם אין חכמה אין יראה