תקצג

מתענג על הוי' בבחי' העלם בלבוש דחו"ב ואח"כ יוצא לגילוי מן הלבוש דחו"ב שהקיפוה ועכבוה מלצאת בגילוי בלב כו' (והוא משום דבחי' שמח' ועונג הפשוט ה"ז בבחי' עצמו' אא"ס שלמע' מש' הוי' דלית מחשבה תפיסא בי' כלל כידוע).

[ז] ובכ"ז יובן מ"ש והוא כחתן יוצא מחופתו ישיש כגבור כו'. דהנה מבואר למעלה בענין אין שמחה אלא בחופה שהטעם הוא לפי שבחי' השמחה העצמית היתה כלולה בהעלם התעה"פ ונתעלמה ונתכסה בלבוש דחופה ויוצא לגילוי מהעלם ואין, וזהו הכלל בכ"ד הבא מההעלם ואין כו' כאשר מתכסה ונעלם ומתעכב מלצאת לגילוי אח"כ כשיוצא מן ההעלם הוא יוצא בתגבורת גדולה ביותר, כמשל זריחת אור השמש בשחר שיבקע את החשך שברקיע שקדם לו שהוא מאיר בתוקף וגבו' יתירה, כי מצד ההכבה⁴⁹* והמנעת אורו בתחלה גורם ריבוי אור ההתגברות בצאתו, וכמו ואוהביו כצאת השמש בגבורתו⁵⁰ והוא בצאת השמש על הארץ בשחר שבוקע ויוצא מן הרקיע (וכמשל החץ בקלע וכו'), וכמו עד"מ כשמעמידים מסך בפני מים רבים זמן רב אז כאשר יסירו המסך יצאו בשאון ורעש גדול ובהתגברות מאד לפי שנתעכבו הרבה כו', וכך כ"ד המעוכב ביותר בהעלם כשיבא לגילוי בא בתגבורת והתפעלות יתירה כמו היוצא מן המאסר כו', וכמו בחכמה חדשה כל שנתעכב תחלה בהעלם כח המשכיל יוצא לגילוי ההשגה בתגבורת יתירה, והוא כמו המעיין המתגבר ביותר מצד רוב העיכוב בהעלם כו' וד"ל. ועוד טעם שני והכל אחד לפי שכ"ד הבא מבחי' אין והעלם להיות בחי' האין המוחלט הוא דבר חידוש גדול ונורא מאד כשבא לגילוי ע"כ צריך שיתעלם בעיכוב רב, וכמו קולות וברקים שהי' במ"ת קודם יו"ד הדברות שהי' בהם בהעלם כל יו"ד הדברות שאח"כ לפי שהי' אז גילוי אא"ס מן ההעלם בא' אנכי כו' שזהו חידוש גדול ונורא מאד בגילוי יש מאין המוחלט כאשר אין המוחלט יבא לידי גילוי לעיני בשר כו' ע"כ הי' קולות וברקי' תחלה וקול השופר הולך וחזק כו', וכה"ג אנו רואים בכל התחדשות מופלגת בדבר נס נפלא שרואה אדם שהוא למעלה מעין שכלו ונתגלה לו פתאום שזהו בחי' ההתחדשות יש מאין האלקית יבא לכלל התפעלות קול רעש גדול מאד כו' להיות הדבר בא מבחי' אין והעלם דוקא וד"ל.

וכך יובן ג"כ בענין השמחה העצמית הנ"ל מפני שנתעכבו בהעלם לבוש דחופה ע"כ כאשר החתן יוצא מחופתו אז הוא בא בהתגברות אור השמחה ביותר, והוא מב' טעמים הנ"ל וד"ל. וז"ש ישיש כגבור לרוץ אורח בחי' נוק' שזהו עוצם גבו' אור השפע דמשפיע למקבל מצד שנתעכב בחופתו ויוצא