תקסז

ע"כ ממילא מובן דגם מה שמשמח לחתן בשעשועי' המקיפים הי' בשביל שמחה בסוף שבה עיקר שלימות דשעשועי' העליונים שבתוה"ק מטעם הנ"ל וד"ל. וזהו בעטרה כו' ביום חתונתו במקיפים דשעשועי' העצמיי' בשביל גילוי הדיבור שזהו ביום שמחת לבו שעי"ז נשלם שמחת חתן וזהו לפי שבבחי' או"י נעוץ תחב"ס דוקא וסוף מעשה הוא שעלה במח"ת וזהו נעוץ סוב"ת וד"ל.

(וזהו ענין הג' דיעות בגמרא אם שמים קדמה לארץ או ארץ קדמה לשמים ודיעה הג' דשמים וארץ כא' נבראו שנאמר קורא אני עליהם²³² יעמדו יחדיו כו', דמ"ד שמים קדמו זהו בחי' שמחת חתן דתוה"ק דמן השמים ניתנה מבחי' מקיף דתענוג הפשוט באור החכמה הקדומה כמ"ש מן השמים השמיעך כו' וירדה לארץ בגילוי באותיות הדיבור ביו"ד הדברות כמ"ש והארץ האירה מכבודו²³³ בחי' חכמה בסוף כנ"ל, ומ"ד ארץ קדמה לשמים לפי שעיקר שלימות דשמים ח"ע בראש הוא בחכ' שבדיבור דסוף מעשה עלה במח"ת דהיינו תחלה לחכה"ק שנק' מחשבה הקדומה לפי שנעוץ תחב"ס וסוב"ת כו' וע"כ אמר לא בשמים היא²³⁴ אלא בארץ דוקא, ומ"ד שמים וארץ ח"ע וח"ת כא' נבראו כו' לפי שכ"ז הוא בבחי' הילוך השפע ממשפיע למקבל בע"ס דאו"י דיש מעלה בסוף יותר מבתחלה כו' אבל לגבי מקיפי' דשעשועי' העצמי' שם שוין ממש כא' תחלה וסוף דמשפיע ומקבל להיותו למעלה מבחי' ראש וסוף כו'. וזהו משמח חתן וכלה לשניהם יחד מבלי שימצא ראש וסוף (וז"ש רבב"ח לדידי חזי לי²³⁵ היכא דנשקי ארעא ורקיע אהדדי כו' כמשי"ת).

ומעתה יתורץ ענין הטעם שבתושב"כ מצות קריאה עיקר כמ"ש לא ימיש כו', דגם ששמחת חתן בגילוי ההעלם דתוה"ק קודם לגילוי הדיבור, אבל זה הי' בשביל גילוי הדיבור שבה שלימות ח"ע הקדומה כנ"ל, וא"כ לאחר שירדה התורה בגילוי הדיבור מצות קריאה באותיות עיקר כדי להשלים לח"ע וכמ"ש לא בשמים היא כו' דסוף מעשה כו', ולזה אמר לא ימיש ס"ת הזה מפיך ודברת בם שעי"ז יהי' שלימות במח' דהגיון בתורה, כי באמת ענין ההגיון בתושב"כ אינו רק לחשוב ולהרהר בצירופי אותיות שכבר באו בכתב בספר תורה בלבד שז"ש והגית בו כו' ואין זה ענין עיון שבשכל וסברא לחקור לעיין בטעמי המקראות ולדרוש בהם דרשות בפרטי ידיעת התורה איך ומה שזהו דוקא בתושבע"פ לבד (כמשי"ת), ואמנם מצות הגיון שזה במח' והרהור באותיו' זהו בשומע דברי רבו שבדיבור המשפיע נחקק במחשבתו והיינו בחי' התקשרות דמקבל התורה בדיבור ובמחשבה תחלה מקשר דיבורו באותיות