תקסד

שנמשך לו בחידוש מאין והעלם דחכמה ממש כו'. אך אעפ"כ הנה אנו רואים שעיקר גילוי השמחה העצמי' שהי' לו בעצמותו כשהשיג והמציא שכל החדש מאין אינו אלא כאשר בא לידי גילוי בדיבור לתלמידו המקבל דוקא, אע"פ שהשמחה שהי' לו בעצמותו ה"ז במקור דחכ' שבראש והשמחה שממנה יגלה אותה בדיבור אינו רק מצד ענין התגלות שמחת לבו שבא בגילוי יותר למקבל בלבד, אבל באמת שמחת לבו זאת שעי"ז מגלה השכל בדיבור היא יותר גדולה ועצומה שמגעת בעצמות הנפש בפנימית יותר משמחה הראשונה שהביאה לגילוי עיקר התחדשות השכל וחכ' ממקורה בהעלם. ויש בזה ב' טעמים שהן א'. דהנה אע"פ שאותיות הדיבור אינו רק גילוי בעלמא בחיצוניות הבל הפה לחוץ למקבלים בלבד מ"מ היא הנותנת שיבא זה הגילוי ביותר מחמת שמחה גדולה יותר בעצם הנפש עד שיגלה גם בדיבור דוקא, כמשל המלך שכאשר שמח ביותר יצא חוץ לפתח היכלו וישב בשער לבא לגילוי לעין כל דוקא ולדבר עם הפחותים ומתגלה לעין כל כמו שהוא ממש בלי העלם וצמצום כלל כו' (כמו דוד שהי' מפזז ומכרכר²²⁵ כו' מעוצם השמחה כו'), וכמ"ש בזהר על ובט"ו יום כו' בי' מלכא בתרעא יתיב²²⁶ כו' (וכמו משתה שעשה בחצר גינת ביתן כו', וכמ"ש במ"א בענין יו"ט שני דגליות²²⁷ כו'). והטעם הב' לפי שעיקר שלימות החכמה דמשפיע שחידש לעצמו אינו אלא כשמביאה למקבל דוקא שאז נשלם שלימותו יותר מבתחלה לפי שנעוץ תחילתן בסופן דוקא כידוע דאין שלימות למשפיע כלל בלתי מקבל שיקבל אור שפעו כמו שאין שלימות לדכר בלא נוק' כמ"ש בזהר שאינו נק' אדם שלם רק בכללות דדכר ונוק' כמ"ש ויקרא שמם אדם²²⁸ ויא' להם פרו ורבו כו' וז"ש והתקין לו ממנו בנין כו'), וכך יובן ממילא שעיקר שלימות דשמחה העצמית בחידוש החכ' מאין כו' רק בשמחה זאת שמביא השפעתו לגילוי לחוץ ממנו שהוא באותיות הדיבור למקבל דוקא שנשלם בזה שמחה ועונג שבתחלה לעצמו א"כ שמחה ועונג זה שבגילוי הדיבור הרבה יותר משמחה שבתחלה כו' מאחר שאם לא תבא בגילוי בדבור אין לה שלימות כלל, וע"כ אנו רואים שעיקר גילוי כל הצפון ונעלם ביותר גם בכח שכלו אינו אלא בגילוי הדיבור שיתגלה ביותר מה שחידש לעצמו, כמו פיה פתחה בחכמה שפתח הצינור הנעלם המקור לחכמה כמו פתח ר' פלוני כו' וכמ"ש במ"א²²⁹ וד"ל.