תקלה

לבחי' התענוג הנעלם שברצון וחכמה דתורה לבד כו' כנ"ל וד"ל. (וזהו כי לא על הלחם¹⁰² דתורה לבד שהוא מצד מקור החכ' דתו' יחי' האדם כמו במצות עיון דתורה כ"א על כל מוצא פי ה' בדיבור וקריאה דאותיות התו' דוקא יחי' האדם

[יב] וזהו ענין הברכה הקודמת דשמח תשמח כו' שמסיים משמח חו"כ ולא אמר עם הכלה שאין הכלה עיקר אלא החתן, דהיינו שאין שמחת החתן באה משמחת הכלה כנ"ל אלא שמחת הכלה באה משמחת חתן דוקא, כי הרי בקריאה זו שמח ישמח בהמשכת גילוי אור עצמות א"ס שמתגלה בדיבור וקריאה זו כנ"ל במה שמשפיע באותיות הדבור הללו, וזהו שמחת חתן שמשפיע וממשיך לאותיו' התורה, כענין ר"ש שא' חדאי נפשאי¹⁰³ לך קראי לך תנאי לשמח הנפש בקריאה זו כענין ונשמח בד"ת כו' כי הם חיינו כו', ונמצא הדבור הוא המשפיע והכלה הן אותיות התורה עצמן שמקבלים השפע דאוא"ס ע"י הדיבור הזה שמדבר וקורא כו', וזהו משמח חתן שהקב"ה הוא המשמח את החתן שהוא המדבר וקורא בתורה. וזהו שמח תשמח ריעים האהובים שהן החו"כ דתורה וישראל שממשיכים בתורה ע"י הדבור (וכן כשישראל נק' כלה שמקבלים מאותיות התורה בדיבור זה להחיות נשמתם כמ"ש כי הוא חייך¹⁰⁴ כו' וכן על כל מוצא פי ה' יחי' האדם שהן נש"י שמתקשראן באורייתא כו'. וז"ש כ"א בתורת ה' חפצו מעיקרא כי עביד אינש¹⁰⁵ אדעתי' דנפשי' להחיות ולתקן נשמתו באותיות התורה שכל א' יש לו אות א' בתורה, ואח"כ ובתורתו יהגה כו' להמשיך אוא"ס באותיות התורה שהתורה נק' כלה לקבל מעצמות אוא"ס ע"י העיון והגיון שנק' דיוק במילין דחכ' כנ"ל שנעשי' בית קיבול לגילוי א"ס כנ"ל. וזהו ובתורתו יהגה שעוסק בתורה לשמה לשם התורה ונק' תורתו לפי שמדייק בה בעיון נק' על שמו, אבל ע"י הקריאה בדבור נק' תורת הוי' כמ"ש למען תהי' תורת הוי' בפיך¹⁰⁶ שזהו מה שממשיך שם הוי' באותיות התורה כנ"ל במ"ש אשר יקראוהו באמת דתורה כו', ובזה יש יתרון מעלה לדיוק דתורה שנק' התורה כלה שהיא עיקר ושמחתה קודמת בקבלתה מאור א"ס וממנה נמשך שמחת חתן שהוא הנשמה הלומד ומעיין כנ"ל מפני שסוף מעשה עלה במח"ת, משא"כ בדבור שמחת חתן קודם לשמחת כלה), וזהו וי"ו דוכלה וי"ו זה הוא המשכת השמחה מן החתן שהוא הקורא ושונה לכלה שהן אותיות התורה עצמן מאחר שבקריאה זו הוא ממשיך לאור א"ס בתורה כנ"ל (וזהו בבחי' או"י, ובעיון דתורה הוא בחי' או"ח כנ"ל וד"ל).