תקלג

בו מעלה יתירה שהוא העיקר במצות ת"ת בכללות שהוא לידע ולהשיג עומק טעמי ההלכות וטעמי המקראות שבכתב ושבע"פ להשיגם על בוריים בכדי שיבא על אמיתית הדין וההלכה שהוא אמיתית נקודת רצה"ע שבמצות בכל פרטי' לענין מעשה דוקא, כנ"ל שיש בזה ב' דברים, א' מצות ידיעת התורה לאמיתת הדין וההלכה בכל מצוה ומצוה בכל פרטי', והב' ענין המעשה לקיים רצה"ע האמיתי כמו שהוא ומלבד ענין ההעלאה וביטול המציאות בכל מיצוי הנפש לחכות להשגות הרצה"ע איך הוא שבזה מגיע לבעה"ר שיומשך ממנו אופן הרצון כמו שהוא באמיתתו כנ"ל. וע"כ בתושבע"פ דוקא עיקר גילוי רצה"ע למעשה שאין כל אלה בתושב"כ שלא ידע ממנה ידיעת דיני התורה בכל פרטי' ולא טעמי הדינים לאמיתתן רק מצות קריאה לבד שקורא לאותיות וצירופים שבתושב"כ בדבור בפה שלא נודע מהם כלל אמיתית רצה"ע כלל, וגם בקורא בתושבע"פ דברים כהווייתן בלי דיוק ועיון כלל לא ישיג לעומק הטעם ולא ידע אמיתי' הרצה"ע וגם לא ידע לענין מעשה כלום, כמו בפ' ציצית ותפילין לא ידע בקריאתה איך לעשות ציצית ותפילין כלל כו'. אך עכ"ז יש מעלה יתירה במצות קריאה בתורה שבכתב ובע"פ במה שבקריאה זו הוא ממשיך ומגלה לדבר ה' שיוצא כמו שהוא למעלה מפי ה' ממש כמ"ש ואשים דברי בפיך כו', כמו במ"ת שיצא לגילוי דבר ה' בי' הדברות ודבריו חיים וקיימים, שכך הוא גם עתה בכל מי שיושב וקורא מקרא ושונה משנה שה' קורא ושונה כנגדו כו' כי דבר ה' הוא מדבר ואין זה דברי עצמו כלל כמו תען לשוני⁹⁴ אמרתך כו' כעונה אחר הקורא כו', וא"כ הרי בקריאה זו ממשיך גילוי אא"ס שהוא בעל הרצון העליון שבמצות התורה מאחר שהוא עצמו מדבר דבר הלכה זו או מקרא זה ונק' מוצא פי ה' ממש כנ"ל, א"כ יש בדיבור זה מפנימי' ועצמות התענוג ושעשועים שבעצמות ממש שלמעלה מעונג ושעשועים שנמשך ע"י העלאה דדיוק ועיון במילין דחכ' בסוף מעשה שעלה במחשבה תחילה שאין זה שעשועי' העצמיי' ממש, וכמו עד"מ אדם ששמח בנפשו בפנימי' התענוג העצמי במה שלומד וקורא בד"ת שזהו שמחה העצמי' דבחי' יחידה שמתענג בעצמו בשפע זו שממשיך בגילוי הדיבור, וז"ש כי על כל כו' יחי' האדם וד"ל (וזהו למעלה גם מבחי' מקיף דשעשועי' הנ"ל בענין דיוק במילין דחכ' שאינו רק מקיף דעונג ורצה"ע דתומ"צ לבד שלמעלה מגילוי השעשועי' שבתורה כו', אבל שמחה ועונג עצמי זה שבהשפעה הבאה בגילוי בדיבור בתורה הוא בתענוג ושעשועי' העצמיי' ממש שלמעלה ג"כ משעשועי המלך בעצמו, כמשל שמחה ותענוג דמשפיע שפע החכמה בדבור שגדול הוא מעונג שמצד עצמו (ולמעלה גם מעונג שבחכ' זו בפרט כו'), וכמו שהי' במ"ת שא' ביום חתונתו כו' שנמשך משעשועי' העצמיי' בשפע זו דדיבור דתורה (וז"ש כי על כל כו' יחי' האדם העליון, לפי שמהבל הדבור נעשה או"מ דאו"ח