תקיא

ח"ת, ודרך כלל הוא ההפרש בין תושב"כ שנק' ח"ע לתושבע"פ שנק' ח"ת, ועל תושב"כ נא' לא ימוש ספר התורה הזה מפיך בקריאה בדבור והגית בו יומם ולילה מצות עיון כי בתו' שבכתב דוקא להיות שרשה בח"ע ונעוץ תחילתן בסופן ע"כ בה דוקא מצות קריאה יותר מתושבע"פ כידוע ועיקר שרשו הוא בחי' עיון והגית בו יומם כו' רק מפני שנעוץ תחב"ס ע"כ מצות קריאה עיקר, וע"כ אפי' ע"ה עולה לתו' כו' וד"ל.

וזהו ההפרש בין משמח חו"כ למשמח חתן עם הכלה, דהנה מבואר למעלה שהשמחה מביאה מבחי' פנימי' ועצמי' לידי גילוי, וכמו שיש ב' מיני חכמות הנ"ל כך יש ב' מיני שמחה, א' בחי' שמחה שמביאה לידי גילוי לבחי' ח"ע, שהרי החכ' מאין תמצא בבחי' שערות בלבד ועל ידי השמחה תבא לידי גילוי ממקורה בלי לבוש והעלם כלל כנ"ל, והב' בחי' שמחה שמביאה לידי גילוי בח"ת בחי' חכ' שבדבור, עד"מ כי כשאין המשפיע בשמחה לא ידבר בגילוי מחכמתו מאומה וע"י השמחה מגלה בדבור הכל כו', כמו ענין שמחה שביין שא' אגברו חמרא אדרדקי כי היכא דלימרו כו'. ולפ"ז הרי מובן ממילא שבחי' השמחה המביאה לידי גילוי בדבור בלבד הוא קטן בערך לגבי שמחה העצמיות שמביאה לידי גילוי חכ' בראש ממקור חוצבה בלי לבוש כו', וראי' לדבר זה ממה שאנו רואים בחוש שהממציא שכל חדש מעיקר ושרש החכ' יצהבו פניו בשמחה רבה לעצמו הרבה יותר משמחתו כשיגלה אותו שכל שהמציא מחדש בדבור לתלמידו, כמו ר"א מצא תוספתא חדתא⁶⁷ צהבו פניו כו' וד"ל, ואעפ"כ אנו רואים שעיקר גילוי השמחה שבעצמותו במה שהמציא שכל החדש הוא כאשר בא לידי גילוי בדבור דוקא, אלא שהשמחה שבעצמותו הוא במקור החכ' והשמחה כשבאה בדבור הו"ע שמחת לבו הבא בגילוי בלבד אבל הוא אותו השמחה עצמה ואם אין השכל הזה בא לידי גילוי בדבור לזולתו אין השמחה הזאת שלימה כמו שאין שלימות למשפיע בלתי מקבל שיקבל שפעו כו'. וכך יובן בב' מיני שמחה ב' מיני חכ' חכ' עילאה וחכ' תתאה, שבחי' שמחה דחכ' עילאה הוא בבחי' עיון התורה חכ' בראש שתבוא לידי גילוי ממקור חוצבה מאין בלי לבוש כו', ושמחה הב' במצות קריאת התורה בדבור כמו שאמר רב ששת חדאי נפשאי לך קראי לך תנאי, והא בהא תליא משום דנעוץ תחלתן בסופן שעיקר גילוי שמחה דחכ' הוא בא בגילוי הדבור דוקא ואם לאו אין שלימות כו'. וזהו ביום חתונתו וביום שמחת לבו, חתונתו שמחה