תפד

שריפה גדולה או ברקים ורעמים ברעש גדול יצעק בקול רעש, והוא לפי שזהו חידוש דבר מופלא בפתע פתאום שלא הי' בנפשו תחלה כו', והעיקר הוא בא מצד עוצם ההתחדשות המופלגת ומופלאת מאד בדבר מה שהי' מופלא ונעלם מעין שכלו וטבעו ונתגלה לו פתאום דוקא, כמו הרואה נס נפלא מאד שלמעלה מן הטבע לגמרי להיותו בבחי' הפלאת הדבר ובהתחדשות גדולה שלא ראה מעולם יבא לכלל התפעלות הנפש בעצמה בהזזה ממקומו ממש, והוא לפי שבא חידוש זה הנפלא מבחי' אין האלקי ממש שבא בגילוי לעין כל כמו הנס הנפלא, וכאשר בחי' האין האלקי הנעלם בא בגילוי זהו הפלאה גדולה וחידוש גדול ונורא בטבע האנושי ע"כ מזה יבא סיבת קול הרעש באופני' וחיות ברעש גדול כו' מצד גילוי אור האלקי המופלא מהם שנתגלה עליהם כו'. ונמצא זהו הכלל בכל מקום שכאשר בא התחדשות גמור מאין ממש ליש מזה יבא סיבת הקול רעש כו'. וכך יובן במ"ת לפי שהי' גילוי אא"ס ממש מבחי' העלם העצמו' בדיבור אנכי כו' שזהו חידוש גדול ונורא ביותר להיותו בבחי' אין ממש, ע"כ הי' קולות וברקים בתחלה שהוא ברעש גדול כו' וכן קול השופר חזק מאד, וגם מ"ש והאלקי' יעננו בקול ודיבור הי' בקול רעש ונורא מטעם זה שכאשר בחי' האין המוחלט דעצמו' אא"ס יבא לידי גילוי לעיני בשר זהו חידוש גדול הרבה יותר מן הניסים וכה"ג.

כב) וזהו הטעם ג"כ בעוסק בתורה צריך להיות שיהי' בקול רם ורעש ולא בלחש, לפי שבקוראו דבר ה' בתורה ה"ז בחי' גילוי החכ' מאין ממש כמו במ"ת ממש שדבריו חיים וקיימים כו' שהוא חידוש גדול ונורא ביותר וד"ל. משא"כ הלומד בלחש במהרה שוכח, כי הלומד בלחש הרי אין בזה התפעלות עצמות הנפש מפני בחי' גילוי האין דחכ' שאין מאיר בדבריו מבחי' האין דקול ה' על המים הנ"ל (דכתיב הרעים ה' על מים רבים⁹⁶ כו'), וע"כ הוא לומד בלחש (אעפ"י שטרוד בעומק העיון זהו רק בהעלם דחכ' שבא לידי השגה ואין זה יש מאין ממש רק יש מיש כנ"ל), ולזה במהרה שוכ"ח, כי ענין השכחה באה מבחי' חיצוני' ואחוריי' דחכ' כידוע ע"פ לא תשכ"ח ת"ש כ"ח⁹⁷ היפך כ"ח מ"ה דחכ', כי פנימי' החכ' שנק' כ"ח מ"ה היינו בחי' הכח של בחי' מ"ה ואין העצמו' דא"ס שהוא בבחי' נצחי' שלא ישתנה כלל מריבוי חלקי הזמן שמזה יסתעף השכחה כידוע בענין מי איכא זיקנא קמי'⁹⁸ כו', והעיקר הוא מטעם דכל שהוא בבחי' אין האלקי כמו פנימי' חכ' אין השכחה שם כלל, והוא בחי' מוח הזכרון דפנימי' אבא כו' לפי שקרובי' יותר לבחי' האין, וכעוסק בתורה לשמה