תעג

באפיו נשמת חיים ומאן דנפח כו' שלא הי' זה הניפוח ע"י בחי' ממוצעים כלל (כמ"ש במ"א עמ"ש והאלקים עשה את האדם ישר⁵² כו').

ולהבין ביאור הדברים, הנה ידוע שיש ב' מדריגות בהשתלשלות א' הנק' יש מיש והב' הנק' יש מאין. ויובן זה בנפש האדם כאשר יומשך מחכ' לבינה הרי בחי' נקודת המושכל דחכ' הוא שנמשך לבא בהתפשטות בהשגה והסבר לאורך ורוחב בבינה כמעיין הנובע ונמשך ממנו הנהר זהו הנק' יש מיש שאין כל חדש בעיקר מציאת ההשגה דבינה שכבר היתה כלולה בנקודה דחכ' רק שיצאה מן ההעלם לגילוי לבד כנהר שיוצא מן המעיין כו' (הגם שהחכ' נק' אין ובינה יש כידוע⁵³ א"כ זהו מאין ליש ולא מיש ליש, זהו בבחי' מקור דחכ' כמו שהיא נמצאת מבחי' אין כמשי"ת, אבל מה שנמשך מחכ' לבינה זהו בחי' יש דחכ' כאשר היא במציאות חכ' עכ"פ וא"כ מחכ' לבינה נק' יש מיש רק שלגבי השגה דבינה נק' גם נקודה דחכ' בבחי' אין, ומזה הטעם כל השתלשלות העולמות שמקורם הראשון הוא בחכ' כנ"ל נק' גם הבריאה מאין ליש ובאמת זהו רק יש מיש דחכ' וד"ל), וכמו"כ מן השכל למדות אין כל חדש בהתפעלות המדות שמתהווה מהתפעלות השכל ונק' יש מיש (אעפ"י שהתפעלות השכל הוא בבחי' אין והעלם במדות כנ"ל בחו"ב), וכן ממדות למח' שמן התפעלות המדות תתפעל המח' ונק' יש מיש, וכן התפעלות המח' בדיבור כו' עד שכל אות ואות מן הדיבור אין כל חדש בו בעיקר מציאותו שכבר הי' בנקודה דחכ' שמאיר לבינה כו'. אבל מדריגה הב' שנק' יש מאין ממש הוא ענין התהוות החכ' עצמה מלמעלה מן החכ' כמ"ש והחכ' מאין כו' שלא יש ערך כלל להיות מציאות התהוות שכל וחכ' לגבי עצמו' הנפש שלמעלה מן השכל לגמרי אלא הוא בבחי' יש מאין ממש (אעפ"י שהנפש נק' נפש השכלי' מפני שממנה מקור מוצא להשכיל כל שכל א"כ יש לה ערך ויחוס להיות ממנה המציאות של השכל ה"ז עצמו שנק' יש מאין מאחר שבכח המשכיל שבנפש שעל שם זה נק' נפש השכלי' עדיין אין שם מציאות שכל וחכ' אפילו בהעלם כו').

יג) וא"כ יובן מזה עכ"פ שכאשר האדם חושב במוחו ולבו ומדבר איזה דבר חכ' הנה עפ"י סדר ההשתלשלות מנקודת חכ' בבינה ומדות ומחשבה ודיבור לא יגרע אפי' אות א' בדיבור עצמו מכמו שהוא בהשגת השכל במוחו ולא יוכל לשנותו כי כל אות ואות הרי יש לו שרש מיוחד באור השכל וחכ' כו', וכידוע דכל צירופי אותיות הדיבור הוא מן החכ' לפי אופן ההשגה בבינה