תסז

ותענוג שבהשגה עובר בה' קולות, פי' עובר שעובר עליהן בדרך מעבר בעלמא מבלתי יוכל לדבק נפשו בקול ודיבור כלל וגם הוא פוגם בעצם הקול ודיבור שאינו נמשך בכונה שעפ"י שכל והשגה האלקי' שבמוח כלל כי יצא הקול ודיבור מופרד מן השכל והשגה לגמרי אם לא שיעזוב לאו"א שהן המוחין ויקצר ההשגה ושכל לגמרי וידבק רק בקול ודיבור שלא בכוונת השכל וע"כ צריך שמחה לשמח את החתן ואם לאו עובר בה' קולות והן ה' קולות דתורה שנתנה ע"י שמחה כנ"ל בפי' ביום חתונתו וביום שמחת לבו דוקא וכשלומד בלא שמחה ותענוג שלא מתחבר בחי' הפנימי' בקול ודיבור, זהו שעובר על ה' קולות דמ"ת וד"ל.

ז) אך הנה עדיין יש להבין למה צריך לשמח את החתן כו', דמשמעות ענין וטעם שצריך לשמח את החתן הוא כדי שיוכל לעזוב את או"א וידבק באשתו, ולפי כל הנ"ל ע"י השמחה אינו עוזב כלל לאו"א שהן המוחין אדרבה יומשכו מהעלמם לגילוי בקול ודיבור בכל פרט דוקא כנ"ל, ועוד בעיקר הענין מאחר שנתן טעם להיותה עצם מעצמי כו' ע"כ ממילא יעזוב לאו"א ודבק באשתו כו', א"כ למה צריך לשמח אותו שיוכל לעזוב לאו"א הרי מצד עצמו עוזב או"א כו', ועוד למה יעזוב או"א המולידים אותו בשביל אשתו אף שהיא א' מצלעותיו הלא נאמר ויבן ה' אלקי' את הצלע כו' דאו"א תקינו לה²² כו'. אך הנה כ"ז יובן בהקדים ענין א', והוא מה שאנו רואי' שאחר שיתפעל האדם במדות שבלב מצד ההשגה שבמוח יבא לכלל התפעלות האהבה יתירה בהתלהבות ותענוג גדול שלמעלה מכפי ערך ההשגה וטעם שבמוח שהוליד האהבה כידוע שזהו מצד שרש המדות בעצמות הנפש דבחי' יחידה שלמעלה גם מן המדות שברצון ותענוג המורכב בשכל וטעם אלא כמו אה"ר בתענוג הפשוט ממש (כמאמר דז"א בע"י אחיד ותלי' כו' וכמ"ש במ"א²³). והנה אין זה בא כ"א ע"י בחי' שמחה שבעצמו' הנפש דוקא שנק' שמחת הנפש מצד עצמה, והוא ג"כ בחי' התענוג הפשוט שבעצמו' ממש שטבע זאת השמחה לגלות כל העלם העצמות ממש שלמעלה מתענוג ורצון המורכב בחו"ב כידוע ומבואר במ"א. וממילא מובן ששמחה זו למעלה הרבה משמחה שבהשגה שבמוח הנ"ל רק שע"י שמחה שבהשגת שכל יתעורר בחי' שמחה העצמי' הזאת, וכנראה בחוש בכל עובד ה' בשמחה בהתבוננות שיבא אח"כ לבחי' שמחת הנפש עצמה שבלא הרכבה כלל באיזה טעם ושכל, והוא הסיבה שאחר שיתפעל בלב בשמחה המצומצמת בהשגה שבמוח יבא לכלל התפעלות שמחה יתירה בלב באה"ר בתענוג הפשוט בלתי מוגבלת כלל כנ"ל ואז הוא בא לבחי' התפשטות הקול