תסו

אינו יכול להביא בקול ודיבור כו'. וכך הוא בענין לימוד התורה כשבאה בדיבור ע"י שמחה ותענוג שבחכ' דתורה אז יתגלה מבחי' ההעלם ופנימי' שבה בקול ודיבור דוקא, וכמו שהי' במ"ת שהי' גילוי ההעלם דתענוג ושמחה העליונה בכל דיבור וע"כ על כל דיבור פרחה נשמתן¹⁸ כו', וזהו קול ה' על המים כו', וע"כ צריך עכשיו ללמוד בשמחה ותענוג כמ"ש ר"ש חדאי נפשאי¹⁹ לך קראי כו' וכן אומר ונשמח בדברי תורתיך כי הם חיינו כו', ולכך א' כל הלומד בקול²⁰ לא במהרה שוכח כו', אבל כשלומד בלא שמחה ותענוג רק במח' בעיון השגת שכל לבד ממילא ידבר ד"ת בחשאי ולא בקול הרי לא נגלה בזה הדיבור מבחי' הפנימי' וההעלם דחכ' דתורה כלל וגם לא מתחבר בקול ודיבור כלל כנ"ל, וזהו חיים הם למוצאיהם בפה דוקא וכן א' כי לא על הלחם דתורה כו' כי על כל מוצא פי ה' דתורה יחי' האדם וכמ"ש ודברי אשר שמתי²¹ בפיך דוקא מטעם הנ"ל, כמו שהי' במ"ת דכתי' ביום חתונתו וביום שמחת לבו פי' ביום חתונתו שהוא ירידת השפע דאור תורה אך זה הי' בבחי' שמחת לבו שעי"ז יצא מן ההעלם הפנימי בגילוי בקול ודיבור כנ"ל וד"ל.

ו) וזהו כל הנהנה מסעודת החתן ואינו משמחו עובר בה' קולות. דהנה בחי' המדות שבלב שמשפיעים לבחי' הדיבור וקול נק' חתן לשון נחות דרגא כו' ונק' איש כנ"ל בפי' ע"כ יעזוב איש את או"א שהן המוחין חו"ב המולידים אותו ודבק באשתו שהוא בחי' הדיבור מה שמדבק נפשו באותיות הדיבור בתפלה (דאשתו הוא בחי' היראה שהוא בדיבור דוקא, ועוזב או"א שהוא השכל שמקבל ממנו התפעלות כי אין השכל והתפעלות האהבה עיקר אלא היראה שהוא באותיות הדיבור דוקא, וכמו המדבר לפני המלך בקשתו ושאלתו שמדבר בהכנעה וביטול באימה ויראה גדולה שזהו העיקר ולא מה שמתפעל בלבו ודעתו כו' כמ"ש בש"ע שא' אדני שפתי תפתח כו' כי אתה שומע תפלת כל פה דוקא). והנה כאשר בחי' המדות שבלב באים בהתפעלות השמחה ותענוג שבהשגה שבמוח אזי לא יעזוב לאו"א שהן המוחין דחו"ב אדרבה הן באים בגילוי ההעלם שבהן דוקא בקול ודיבור, אבל כאשר המדות שבלב הן בלא שמחה בהתבוננות אז לא יוכל לעזוב לאו"א שהן המוחין המולידים התפעלות הלב שנדבק בהשגה שבמוח בינה להיות קיום מציאות התפעלות המדות שבלב ואז ממילא לא יוכל לבא בהשפעה בקול ודיבור ונעזב הקול ודיבור לגמרי, אבל ע"י השמחה בהשגה חוזר להיות הקול ודיבור עפ"י הכוונה שבשכל דוקא כנ"ל. וזהו שכאשר אינו משמח את החתן שהוא בחי' מדות שבלב בשמחה